זוועה
מספרי ההרוגים בביסלן לא ירתיעו את הטרוריסטים, אלא להפך – יגרמו להם תחושה מזוויעה של הישג
אפילו התודעה הישראלית, שכבר קהתה בארבע שנים של טרור והרג אזרחים, מזדעזעת למראות מביסלן שבאוסטיה, דרום רוסיה. אפילו אנחנו, שפעם היינו עוצרים נשימה לאחר פיגוע ובשבוע שעבר לא עצרנו מלכת אפילו חצי יום כשהתפוצצו אוטובוסים בבאר-שבע, מתקשים לעכל את המספרים: מאות הרוגים,
רובם ילדים. טבח בלתי נתפס בתלמידי בית ספר, שלאחר שלושה ימים של סבל ופחד כמעט מחציתם לא שרדו.
זו הפעם השנייה שפיגוע מיקוח ענק ברוסיה מסתיים בהרג המוני. למרות שהשלטונות הרוסיים טוענים שהפעם, שלא כמו בתיאטרון במוסקבה, לא הייתה התקפת חילוץ מתוכננת, והפריצה לבית-הספר החלה לאחר שנשמעו פיצוצים מתוכו, אי אפשר להתעלם מהתחושה שמישהו בשלטון ובכוחות המבצעיים לא ממש ספר הרוגים. הכוחות המיוחדים של הצבא הרוסי נחשבים טובים ומיומנים; אבל כשמאות בני ערובה נהרגים, עולה ספק אם הרצון לחלץ אותם היה אכן השיקול העיקרי, מעל למילים כמו "נחישות" ו"אי-כניעה לטרור" – שמשמעותן האמיתית היא אדישות לחיי אדם.
נאומו של הנשיא פוטין אמש רק מחזק את התחושה הזו. פוטין ייחס את התקפת הטרור לחולשה שהתגלתה במוסדות המדינה מאז התמוטטות ברית המועצות. "המדינה לא הגיבה כראוי לטרור", אמר הנשיא הרוסי. "התגלתה חולשה – ואנשים חלשים מוכים".
זה זמן רב שצ'צ'ניה אינה בגדר סכסוך מקומי של רפובליקה המבקשת עצמאות מול כובש. בעיני רבים בעולם המוסלמי, היא עוד אחת מהחזיתות שבהן נאבקים מוסלמים נגד כופרים המשעבדים אותם – כמו באפגניסטן, כמו בעיראק, כמו בפלסטין. ידוע שצעירים רבים מגיעים לשם כדי להשתתף במה שנתפס בעיניהם כג'יהאד.
ידוע גם שזה זמן מה הטרור הצ'צ'ני מקבל השראה, שותפות ומימון מגורמים בינלאומיים. הידיעה שחלק מהחוטפים בביסלן לא היו רוסים רק מחזקת את ההשערה שמאחורי המגה-פיגוע הזה עמדה רשת בינלאומית. במובן הזה פוטין צודק באומרו שמדובר בעוד פן של הטרור העולמי החוצה גבולות.
אבל הגישה של פוטין, כפי שהתגלתה בנאומו ובהתנהגות כוחותיו, היא גילוי של פשטנות קנאית וכוחנית, מהסוג שלא יבטיח ניצחון במערכה. "אי-כניעה לטרור" אין פירושה שהשלטון מתייחס בביטול לשאיפות הלאומיות של הצ'צ'נים, ממליך עליהם בובות הפועלות בחסדי מוסקבה וזורע בארצם הרס במשך שנים. "אי-כניעה לטרור" אין פירושה שהמלחמה בטרור תהיה בדרך של הטבעתו בדם, כולל דמם של קורבנות חפים מפשע.
מספרי ההרוגים בביסלן לא ירתיעו את הטרוריסטים, אלא להפך – יגרמו להם תחושה מזוויעה של הישג. התמונות הקשות של ילדים מתים או פצועים לא יסדקו את קשי ליבם של צ'צ'נים, שראו מחזות כאלה לרוב בארצם, ובוודאי שלא יעשו דבר כדי לשנות את כוונותיהם של מנהיגי הטרור העולמי.
בטרור לא נלחמים רק בכוח, בוודאי לא בכוח עיוור – אלא באלטרנטיבה של קידוש החיים והתקווה. התמונות מאוסטיה מזכירות לנו בפני איזה אויב קנאי, חסר רחמים ורצחני ניצב העולם; לא פחות מזה, הן אמורות להזכיר לנו שהדרך לגבור עליו אינה להיות חסר רחמים ואדיש לחיי אדם כמוהו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
