ההתנתקות כקומבינה
אפשר לומר שהתנהגות שרון רק מחריפה את הרושם הקשה המלווה את המהלך מראשיתו
לפני שנרצח יצחק רבין – ועוד יותר מכך לאחר הרצח – היו רבים שביקרו את דרכו בניהול תהליך אוסלו. רבין היה צריך להידבר עם מתנגדי התהליך, אמרו גם כאלה שתמכו בו. אסור היה לו לקרוא למתנחלים "פרופלורים", אסור היה לו להתייחס בביטול מוחלט לכל מי שאומר "לא" למהלך המדיני שלו. פינוי שטחים ועקירת יישובים הם פצע; אסור להנהיג תהליך שסופו פצע כזה בלי להיות רגיש לסבלו של מי שייפצע.
חלק מהאמירות האלה, במיוחד אותן שהושמעו לאחר הרצח, היו צבועות וגרוע מזה. השתמע מהן שלוּ היה רבין פתוח וקשוב יותר, אולי אפילו הרצח היה נמנע. האמת – שגם חוגים בשמאל מתעלמים ממנה לנוחותם הפוליטית – היא ששום הידברות לא הייתה עוצרת את יגאל עמיר, או משנה את דעתו של אותו חלק בציבור, הרואה בהחזקה בשטחי ארץ-ישראל קודש נעלה מחיי אדם.
אבל השאלה העקרונית בעינה עומדת: האם אפשר לקבל הכרעה היסטורית שכזו, המשנה תפיסות יסוד, כהחלטת יחיד שאין עליה עוררין? מה חייב המנהיג להסביר לנו, עם מי הוא צריך להידבר וכמה, היכן האיזון בין דמוקרטיה לבין הצורך של מנהיג להנהיג?
השאלות האלה מחמירות לנוכח התנהלותו של אריאל שרון בשנה האחרונה. בכל פרמטר, שרון מנהיג את החלטת ההתנתקות באופן רודני ואטום, הרבה יותר מרבין בשעתו. פרט להדלפות מתוזמנות ונאומים פומביים נדירים, שבהם ההנמקה העיקרית שלו למהלך היא "ככה החלטתי", הוא אינו מפגין אפילו מראית עין של הידברות. הוא ממעט להתעמת עם המתנגדים, וכל מה שהוא מפגין בציבור הוא רוגז על שדברים אינם זזים כבר. המהלכים הפוליטיים שנועדו לקדם את ההתנתקות, כולל פיטורי השרים המתנגדים והפריש-מיש הקואליציוני הכושל, חלקם נוגדים אפילו מראית עין דמוקרטית או אינם תורמים לה.
אפשר לטעון שמדובר בנחישות, שמהלכים גדולים אינם יכולים להתבצע אם המנהיג עוצר בכל צעד לדבר עם כולם. ואפשר לומר שהתנהגותו של שרון רק מחריפה את הרושם של חוסר אמינות וחוסר תיכנון המלווה את המהלך מראשיתו. העובדה שהאחראים על הביצוע עברו ממתנגדים לתומכים מבלי שקיבלו הסברים אף לאחת מהשאלות שהעלו בתחילת הדרך, מראה משהו על יכולת ההסתגלות שלהם.
אבל מיום ליום מחריפה הסכנה שחד-צדדיותו של המהלך – לא רק מול הפלסטינים אלא גם בתוך הציבור הישראלי עצמו – מעמידה את עצם ביצועו בספק, ועוד יותר מזה מחריפה את הסכנה שיצור טראומה, שתקשה על מציאת פתרון כולל בעתיד. ואולי, אומר המתבונן מהצד שלא קיבל הסבר אחר משרון עצמו, בדיוק לזה מתכוון ראש הממשלה, בהוליכו את ההתנתקות כקומבינה המבוצעת בסתר.
מעניינית במיוחד התגובה האוטומטית של תומכי המהלך על הדרך האטומה והמסוכנת שבה מתנהל שרון. אנשי שמאל, שבעיניהם כל נסיגה טובה ולא חשובים נימוקיה ותכליתה, תומכים ביריקה הפומבית של אבי ההתנחלויות בפני הציבור שתמך בו ואפילו מביעים סיפוק. כדאי להם לזכור שסופו של מהלך חד-צדדי, המבוצע ללא הכנת נפשות, גיוס תמיכה ויציאה אל המתנגדים, הוא בדרך-כלל תגובת-נגד חריפה, המסכנת את ביצועו ומעקרת את תועלתו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
