שלטון הזקנים
לא כל פוליטיקאי זקן ושמן הוא צ'רצ'יל. גיל מופלג בפוליטיקה אינו מבטיח תבונה והתרוממות לגבהים היסטוריים. על קברניטיה התשושים והמנותקים של ישראל
מנהיגות כמתנת שמיים, כתכונה חמקמקה חסרת הגדרה רציונלית, הייתה על-פי ההיסטוריון הבריטי תומאס קרלייל הכוח המניע המרכזי בהיסטוריה. התהליכים ההיסטוריים הגדולים אם כן לא היו מעוגנים בתהליכים חברתיים, רעיונות או מבנים כלכליים, כפי שגורסים המרקסיסטים, ולא הם שניצבים במרכז ההיסטוריה, אלא גיבורים וענקי יצירה.
טול מן ההיסטוריה את דמויותיהם של משה רבנו, חמורבי, יוליוס קיסר, אלכסנדר מוקדון, נפוליאון, ג'ורג' וושינגטון ועוד, ואין לך היסטוריה. כפי שאם תוציא מדברי הימים את ארכימדס, ניוטון, גלילאו, פרויד, מוצרט ואינשטיין - אין ציוויליזציה מערבית.
קרלייל העניק אפוא משקל למעשה ההיסטורי של המנהיג: לאינסטינקט, לאינטואיציה ולתעוזה היוצרת שלו. גדולתם של מנהיגים לשיטתו, לא הייתה נעוצה כלל במוחם האנליטי, אלא בכושר ההמצאה והשכנוע שלהם. חציית רוביקון אחת – בבחינת סיכון שנלקח בתוך ערפל סמיך של אי-ודאות – שווה מאות החלטות מנהליות וטכניקות ממשליות של תהליכי "קבלת החלטות" מסודרות.
כמובן שקיימת סכנה במנהיגות "מחוללת היסטוריה", כזו שרק האינטואיציה והיצר לעשות מעשה מנחים אותה. אך האם בהכרח כל מנהיג אינטואיטיבי ו"גיבור" היסטורי הוא בהכרח אנטי דמוקרטי? האם לא תיתכן מנהיגות נועזת ויוצרת ומחוללת, שאיננה מתנתקת מעקרונות החברה החופשית?
דוגמה מובהקת של מנהיגות דמוקרטית גדולה היא זו של ווינסטון צ'רצ'יל. כוח עצום התרכז בידי אדם אחד ששירת את עקרונות היסוד של חברתו והעולם החופשי. אבל מה לעשות, לא כל פוליטיקאי מקשיש ובעל בשר הוא צ'רצ'יל, ולא כל דיבור וכמיהה למהלך צ'רצ'ליאני בהכרח מביאים אותו.
שעה היסטורית
בימינו מקוננות הבריות שפסה מנהיגות מן החיים הפוליטיים. זאת תופעה כללית ורווחת אצלנו ואצל אחרים. לא בכדי נזכרים בערגה מסוימת במנהיגים הגדולים מימי מלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כבר אמרנו, רוזוולט ודה-גול. לביוגרפים עדנה. אצלנו נזכרים בבן-גוריון וימיו, ימי מלחמת העצמאות, תוך ניסיון כוזב לומר שחזרנו להיאבק על קיומנו.
הענקים הסתלקו אפוא מן העולם והזירה התפנתה לדיאדוכים, יורשים בינוניים שיורשיהם עוד אפרוריים מהם, וכך הלאה. הפוליטיקה הפכה מעשה-טכנוקרטי במקרה הטוב ומעשה-נכלים במקרה השכיח. חלפו הימים ההירואים על ענקיהם.
הקשר בין ימי מבחן ובין הופעתם של מנהיגים דגולים אומר דרשני. כיצד זה בימי מלחמת העולם השנייה נמצאו באורח פלא לכל העמים הגדולים שהיו מעורבים בה מנהיגים גדולים? היתכן שהייתה זו יד המקרה? והאם הופעתה של מנהיגות גדולה קשורה בשעת חירום והיא מתקשה להיראות בימי קטנות? במקרים של צ'רצ'יל ודה-גול אין ספק שאלמלא פרצה מלחמת העולם, הדמויות הללו לא היו מגיעות להנהגה. הרי לפני ואחרי המלחמה, הפוליטיקה הלאומית בארצותיהם דחקה אותם לקרן זווית.
דגם קלאסי של של מנהיגות טבעית, יש מאין, נמצא בספר שופטים. שם גם נמצאים שלושת המרכיבים החיוניים להופעתו של המנהיג הקלאסי: חברה נבוכה על סף התפוררות (" בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה"), איום חיצוני ואישיות איתנה המצילה את המצב. לאמור, כאשר השעה דורשת, נמצא המנהיג. לא הייתה שעה קשה שלא נמצא בה גואל לישראל, אפילו מאחרון השבטים. אלמלא קשתה ידם של המדיינים על ישראל, היה גדעון מוסיף לעבוד בגת של אביו.
מועמדים טבעיים למנהיגות מצויים בכל אומה ובכל שעה, אולם לא כל שעה כשרה להופעתה של מנהיגות גדולה ולא כל חברה זקוקה לה. יותר מזה, מנהיגות כזאת היא בדרך כלל סימן רע למצבה של אותה חברה.
מנותקים ומתנתקים
אריאל שרון היה בר-מינן פוליטי ערב קמפ-דיוויד. נוכחותו בכנסת הייתה מחזה נוגה של בדידות וחוסר רלבנטיות. התפוצצות המו"מ עם הפלסטינים והמרתו בתימרות עשן, השיבוהו לחיים בענק. התמודדותו מול אהוד ברק והבסתו היו גם מאבק בין-דורי. ברק הצעיר, שהציבור התאכזב מיומרתו, יהירותו ולוח הזמנים והמשימות שהציב וקרס, מול שרון הקשיש, מצולק הקרבות, המחלוקתי, שכבר ראה הכל ואולי יהיה בכוחו לחלץ את המדינה מהכאוס אליו נקלעה. העובדה שמייד אחרי נצחונו צירף אליו שרון את פרס נטעה תקוות שווא שמדובר בסינתזה מבורכת בין שני זקנים, למודי ניסיון, יצירתיים ובעלי תעוזה, שיעשו לעצמם ולמדינתם חוויה מתקנת. חלומות באספמיה. לכאורה שעה להופעתה של מנהיגות גדולה, אך זו איננה.
גיל מופלג בפוליטיקה אינו מבטיח בינה, והשנים הרבות אינן בהכרח הבטחה לקיומו של יצר לעשיית מעשים בעלי משמעות ולהסתכנות פוליטית. עובדות: נתניהו חתם על שני הסכמים עם הפלסטינים, ברק הוציא את צה"ל מלבנון והלך למו"מ מדיני טעון, שבר טבואים והתרסק בקלפי.
ואילו שרון, איש המעש כביכול, רק דיבר עד כה. הצהרתית הוא כבר נפרד מנופי בנימין, גינה את הכיבוש ואת חוסר תוחלתו, הכריז על התנתקות מרצועת עזה והקים עליו את הימין הרדיקלי. רחש מתעתע של תמורה. אבל טועה מי שחושב שמשהו משמעותי קרה לאריאל שרון. שרון איננו דה-גול, הוא לא יסיים את הכיבוש, הוא לא יקרב את קצו ואף את תוכנית ההתנתקות המוגבלת ונעדרת הקשר אסטרטגי, ספק אם יצליח לבצע.
מאידך, בשם כשרונם להתרומם, ולו רטורית, לגבהים היסטוריים מדומים, הצליחו שרון, פרס ובמידה רבה גם לפיד - הטרויקה הגרונטולוגית של הפוליטיקה הישראלית – להתרחק בשנים האחרונות כליל מענייני היום-יום ולשחרר את עצמם מכל אחריות לקריסת החברה, להתמוטטות מערכותיה, להתרוששות רבים מאזרחיה, לאלימותה ושאר תחלואיה. הם לא אחראים לכלום, הם הרי עושים היסטוריה כל הזמן. היום-יום קטן עליהם.
ישראל תקועה עם שלישייה תשושת נפש, מנותקת, נעדרת סדר יום מציאותי וחסרת בשורה. מוטב שתקדים ללכת.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
