רק על עצמה לספר ידעה
קובץ משיר רחל, שיצא לקראת ראש השנה במהדורה חדשה המעוטרת בציוריו של שמואל חרובי, הוא פנינת חן שמבליטה את אהבת החיים. ספר לחג
קשה לחשוב על משורר שהצליח לפאר בפשטות ובדיוק כה רב את יופיים של הארץ ומחוזות הנפש על עירומם, מלבושיהם ופניהם השונים יותר מרחל. מבטה המפוכח תורגם למילים נקיות שדרך השירים תיארו עולמות פנימיים רוגשים וסוערים, כמיהה אל מה שאין והכרה צלולה בהתפשרות כדרך חיים.
רחל היא געגוע אל הלא מושג, היא חיים חצויים בין היש לאין, היא תחושת הפספוס והפריחה שנובעת מתוכו, היא דמיון צרוף שעף מתוך דירת החדר שאליו גלתה בסוף שנותיה, דרך החלון, למחוזות של עולם מוריק ומלא שבו מנגנים במעדר ומציירים על אדמה.
את מרבית שיריה כתבה המשוררת בחדרה הקטן והדל שבעליית גג סמוכה לשפת ימה של תל-אביב. מהחדר הזה, אליו גלתה מקבוצת דגניה בשל מחלת השחפת בה חלתה, נכתבו היפים שבשיריה, אלה המוכרים ואלה הפחות מוכרים.
ברשימותיה כתבה רחל: "ברור לי: אות הזמן באמנות השירה הוא פשטות הביטוי. ביטוי פשוט, לאמר, ביטוי פרפוריה הראשונים של האמוציה הלירית, ביטוי מיידי, בטרם הספיקה לכסות על עריתה במחלצות משי ועדיי זהב; ביטוי הנקי מספרותיות, הנוגע ללב באמתו האנושית, המשובב נפש ברעננותו; אשר יש בכוחו להיחרת בזכרון, ללוותנו בחיי יום-יום ולרון מתוכנו לפתע".
מילות השירים שרטטו את קווי נפשה ובתוכם אפשרה המשוררת לקורא להתהלך. כך לדוגמא בשיר "ספר שירי" היא כותבת:
"צריחות שצרחתי נואשת, כאבת
בשעות מצוקה ואבדן,
היו למחרזת מלים מלבבת,
לספר שירי הלבן.
נגלו חביונות לא גליתי לרע,
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב הכורע
יד כל במנוחה תמשש".
או שיר אחר, נטול שם, בו מודגשת תחושת הבדידות:
"את כלי ספרתי עד תם
את כל ענבי – הגתה.
ואדם.
התשמע את אלמי –
ואתה את דברי לא שמעת!".
אחרי שנתיים של שזירת השירים תוך שמירה על קו אסוציאטיבי רגשי נאמן ככל האפשר לכוונת המשוררת, יוצא במיוחד לקראת ראש השנה אלבום שיריה של המשוררת בעריכת תלמה אליגון-רוז. את שירתה של רחל מלווים ומעשירים ציוריו של שמואל חרובי, איש העלייה השניה שיצירתו, ממש כיצירתה של המשוררת, נודדת בין ריאליזם מובהק לחלמניות נאיבית. בניגוד לשירי רחל, שהפכו לחלק בלתי נפרד מנוף הארץ, כמעט ונשתכחה שלא בצדק יצירתו של חרובי מהתודעה הציבורית. ספר זה, כ-40 שנה לאחר מותו של הצייר מחזיר במידה מסוימת גם את כבודו האבוד.
"שניהם היו אנשים עם שליחות, חלק מדור שחלם ונשא בנטל", אומרת אליגון רוז, "שירת רחל שהפרתה את האדמה הרוחנית שלנו היתה עבורה שליחות כפויה מכיוון שמה שרצתה באמת היה להפרות את אדמת הארץ. חרובי, לקח על עצמו לתעד, באופן כמעט נזירי, את נופי הארץ שאותם הוא צבע בפיוט. הוא בחר לא להיות מושפע מהאמנות המודרנית בכדי לדייק את נופי הארץ וכמו רחל הוא בחר בפשטות הלא מצועצעת באסכולות כאלה ואחרות. היה לו יותר חשוב לדבוק באמת הפשוטה והברורה כשם שהיה לה חשוב לדבוק באותם הדברים ממש. בשניהם יש את הניקיון הזה הילדותי והתמים".
לדבריה של אליגון-רוז' המסע לתוך שירתה של רחל החל בימי תחילת האינתיפדה השנייה. "נסעתי לחו"ל וחזרתי למדינה אחרת. מתוך השבר הזה חיפשתי שורשים. נברתי בתולדות הישוב והגעתי לאנשי העלייה השנייה, אותה חבורה אידיאליסטית של צעירים שאצלם, חשבתי, אמצא את התשובה לשאלה למה אני פה. רחל היתה מוקד שהפך לאובססיה ומצאתי את עצמי חוזרת אליה שוב ושוב. ב'שיר שבת' מצאתי תשובה מסוימת:
"חופי ירדן: מלא זהר יום.
סירת דוגה; אשכב אשתה
שקוי שלום.
אביט אל על: האור מה רב!
וגם בלב כבילדות
אף צל של עב.
עתה ידעתי: פה – הכל.
ראשית וקצה, כל דכפין
יאתא, יטל'.
זו היתה התשובה שחיפשתי – הכל נמצא פה, ההתחלה והסוף", אומרת עורכת הספר. אבל התשובה הזו לא הספיקה לאליגון-רוז שביקשה להביא כמחווה למשוררת מקלעת שירים שיאירו בעיקר את הצד האופטימי ומלא החיות שבה. "רחל נתפשה כדכאונית ורציתי להסיר מעל שמיה את העננים ולהביא את רחל כמו שאני מרגישה שהיתה ובדרך שהיא לא באמת באה לידי ביטוי מכיוון שאימת המוות והנטישה הפכו למרכז הכובד שלה", היא אומרת.
אליגון-רוז שאחראית אף היא על רשימה ארוכה של שירים אהובים בהם "גשם בעתו", "לילה לי", "שירת רבים", "ילדונת", "דרך ארוכה" ו"יונה עם עלה של זית", מספרת כי עריכת הספר היתה אינטואיטיבית ממש כמו תהליך יצירה. "החלטתי לכלול בספר רק את שיריה למרות שמתוך הפרוזה של רחל נשקפת אשה שונה לגמרי. מתוך קריאה מחודשת בחומרים הבנתי שהציונות בשבילה היתה שיא ההגשמה והאושר. במקום מסוים אני חושבת שאילמלא חלתה, אולי לא היתה מגיעה לכתיבת שירים מכיוון שעולמה היה שלם וימיה מלאים. הכתיבה שלה היתה מפלט שבעזרתו בזמן שהיתה רחוקה מן האדמה שאותה כה רצתה לעבוד, היא הצליחה לברוא עולם. מתוך החדר הקטן בתל-אביב היא בראה לעצמה כנרת והפיחה בעצמה חיים דרך השירה. המצוקה הולידה הכרח לצאת מהחדר למקום שבו היא רצתה להיות".
אליגון-רוז משווה בין יצירתה של רחל לבין מחוזות הנפש שהולידו את יצירותיה של הציירת המקסיקנית פרידה קאלו: "שתיהן הפכו את הסבל לאמנות צרופה, שתיהן לא פחדו מהאמת ושתיהן נגעו במחוזות שגם היום אנשים מעדיפים להשאיר סגורים. רחל בשיריה אמרה הכל, היא לא ניסתה להתקשט. פרידה קאלו הגישה דרך הציור את כל כולה על החלומות והכאבים שלה. יש משהו באומץ הזה שנוגע ללב, משהו בפשטות שנשאר אוניברסלי".
הספר מחולק לעשרה שערים שונים שדרכם מבקשת אליגון-רוז להעביר את דמותה של רחל: "ההיית או חלמתי חלום?" מחבר בין המשוררת לימת הכנרת אותה כה אהבה, "רק על עצמי לספר ידעתי" נוגע ביחס שבין רחל לשירה שלה, "בגני נטעתיך" מביא את שירת האהבה של רחל, "הן דמה בדמי זורם" נוגע בקשר העמוק שלה לתנ"ך, "לבי מפויס למפרע" בחיים שנכפו עליה הרחק מקבוצת כנרת וכך עוד ועוד פנים מפניה הרבות כפי שהשתקפו דרך השירים.
מתוך מלותיה של רחל, שנארגו בציוריו של חרובי, משתקפים פני דור וקניין הדורות שעוקבים אחריו. באחד משיריה כותבת רחל:
"הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד
לא ינעץ המות סכינו החד.
במפנה הדרך, בערב היום
יקיפוני חרש, ילווני דם.
ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד
רק אשר אבד לי – קנייני לעד".
את השיר מקדישה המשוררת למתים, שכן רק הם לא ימותו עוד וכמו השירים הופכים גם הם, עם עבור הזמן, לירושה בידינו.
"שירי רחל" הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 98 שקל
לפנייה לכתב/ת 
