שאנחנו נעשה?
שאנחנו, במו ידינו, נשנה את המצב הלאומי או הפרטי? האמונה הזו, שפעם הייתה טבע שני לישראליות, עברה כנראה מן העולם
ראש השנה הוא, כך מקובל, זמן של בדיקת מצב: איפה היינו, לאן אנחנו הולכים, ועוד יותר מזה איפה אנחנו עומדים. בישראל עושים את בדיקת המצב הזו, בין השאר, באמצעות ראיונות עם ישראלים לובשי מדים: כבכל שנה נקראו הרמטכ"ל, סגנו וראש אמ"ן לתת עדות בראיונות חג. כל-כך התרגלנו לריטואל הזה, שבו מי שמברך אותנו בפרוס השנה החדשה הוא בעל דרגות בכיר, עד שחדלנו לשאול מה פתאום נבחר דווקא הוא.
חוסר האונים של האזרח הישראלי מתבטא היטב בתמונת העולם שהוא מתאר בסקרים. אנחנו מאוד מודאגים מדברים שרובנו אינם יודעים כיצד להתמודד איתם: הפערים הכלכליים-חברתיים (ישראלים רבים תורמים לצדקה ופעילים בארגונים חברתיים, אבל גם הם יודעים שבכך הבעיה הממשלתית אינה נפתרת – ואולי אפילו מחמירה); כך גם מצבן של מערכות החינוך, הרווחה, המשטרה ואפילו המשפט.
חוץ מסקירת מצב הביטחון בגבולות, כולל האיום האיראני והמסר הקבוע לערפאת ("ידנו עוד תשיגה, ואנחנו נקבע מתי והיכן"), קיים גם עוד נייר לקמוס מוכר לבחינת מצבנו: הסקר. מי יכול להגיד לנו היכן אנחנו יותר מאשר אנחנו עצמנו?
אז לפי הסקרים, לא ממש טוב לנו. המערכות הממשלתיות והאחרות לא מתפקדות לרצוננו (למעט הצבא, שהלוואי שהיה כבר פוטר אותנו ממראית העין הדמוקרטית ומנהל את המדינה הזו). מדובר במערכות אזרחיות, שמצבן אינו גזירה משמיים. בתיאוריה, כולנו יודעים שאפשר לגרום לשינוי במערכות האלה בדרך של לחץ פוליטי, מחאה והפגנה. אבל בפועל, אנחנו לא מאמינים בכוחנו לעשות זאת.
הכל טוב
סקר: 81% מהישראלים מרוצים מחייהם
ynet
הצעירים שבעי רצון יותר מהמבוגרים, ובעלי השכלה גבוהה מרוצים יותר מאלו שלא רכשו אותה. עולים ממדינות חבר העמים מרוצים פחות מעבודתם, לעומת כלל האוכלוסייה
לכאורה, הייתם עלולים לחשוב שחוסר האונים הזה יביא לזעם ולמצוקה, אבל מתברר שהוא כמעט עושה לנו טוב. ממש כמו שנוהג ראש הממשלה ברוב הדברים, הוא מאפשר לנו לספוק כפיים, לתאר את המצב בהערה ביקורתית ולעבור הלאה.
באחד הסקרים, זה שפורסם בעיתון "הארץ", יש נתון מדהים: שיעור האזרחים המתארים את מצבם כטוב או טוב מאוד גבוה במיוחד דווקא בקרב החרדים והערבים – שני המגזרים העניים והדחויים תרבותית ופוליטית יותר מכל השאר. גם לזה, אפשר לנחש, יש קשר הדוק לתחושת האפסות הפוליטית. אזרח המרגיש שיש ביכולתו לשנות את מצבו לא היה מתאר אותו כטוב כאשר הוא שייך למגזר שהכנסתו הממוצעת או שותפותו בחיים הישראליים נמוכה משל האחרים.
רוב הישראלים אינם רואים שלום בעתיד הנראה לעין. גם זה מתקבל אצלנו כסוג של מצב נתון ולא כפונקציה של החלטות שאנחנו מסוגלים להשפיע עליהן. לא יהיה שלום כי ככה זה: ככה הערבים, ככה המזרח התיכון, ככה "המצב". העובדה שלא יהיה שלום, שבנינו ובני-בנינו יחיו על חרבם, אינה נתפסת כמשהו שאזרח יכול להשפיע עליו בדרך המחאה והפעולה הפוליטית.
ואולי מפני שככה זה, אומרים רוב הישראלים בסקרים שאינם חושבים ברצינות על הגירה מהארץ. אולי מפני שחינכו אותנו לחשוב ש"זה המקום היחיד שבו יהודים יכולים לחיות בביטחון" (אם כי במצב מתמיד של מלחמה); אולי מפני שכאן הייאוש אולי איננו יותר נוח, אבל הוא לפחות יחד עם החבר'ה. ואולי כי הגירה, כמו כל שינוי, דורשת מעשה של ממש, ואנחנו כאמור לא מאמינים בשינוי בדרך המעשה.
לא היינו מתנגדים, לפי הסקרים, אם הילדים היו בודקים את האפשרות. אבל שאנחנו, במו ידינו, נשנה את המצב הלאומי או הפרטי? האמונה הזו, שפעם הייתה טבע שני לישראליות, עברה כנראה מן העולם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
