רשומון בחווה הסינית
איני יכולה לדמיין אותו משקיף מנגד כאשר מי שהיו חייליו בסיירת מטכ"ל נכנסים לבניין שהוא מזהה בו, לדעתו, סיכון הנסתר מהם.
החומרים שמהם עשויה דרמה ישראלית הם החזקים בעולם. הזעקה האישית פרטית של גיבורי עלילה ישראלית צומחת מתוך קרקע סדוקה של חברה בטראומה. בכל דור ודור סופגת הקרקע הזאת שכבות חדשות של דם. בכל דור ודור מתייצבים בני הארץ הזאת למבחן. ואם לא נצרבו פניהם באש, או לא השאירו איבר בתופת, לא תבחין שהיו שם.
למשל, סיפורו של תא"ל יהודה דובדבני, שאביו מת מפצעיו בקרב לטרון העקוב מדם, בתש"ח, לאחר שהלך אל האש בראש חיילים פליטים שהגיעו היישר מן האונייה, ניצולים שנשלחו להציל בגופם המיוסר. רק אבן בבית עלמין, ללא קבר של ממש, הייתה ליהודה להתייחד לידה עם רוח אביו. והוא הפך לקצין צנחנים למוד קרבות. והחווה הסינית, הוא מספר, היתה החוויה החזקה בחייו.
איזו דרמה. איזו נגיעה במעגלי החיים והמוות. איזו יצירה אפשר היה ליצור מהסיטואציה הזאת. אבל לא. סרטו של ניר טויב "החווה הסינית – רשומון" מאבד את העומק הזה לטובת עיסוק כמו דוקומנטרי בקרבות החווה הסינית.
רשומון (שם שער בעיר קיוטו) – כשם ספרו של הסופר היפני ריונוסקה, ששימש מקור השראה לבמאי הגאון אקירה קוראסאווה. שישה עדי ראייה מספרים לקצין משטרה בכיר על מעשה רצח שראו. חוטב עצים, נזיר נודד, שודד, שוטר, אשה ובעלה שנרצח, שסיפורו נשמע מפי מדיום. כולם היו שם, ולכל אחד נוסח משלו על מה שראו. אנחנו רואים ושומעים את דבריהם ותוהים מי בודה עובדות? מי דובר אמת? האם אחד מהם הוא הרוצח? בסיפור החווה הסינית, כפי שהוא מוצג בסרטו של ניר טויב, אין רשומון. גם אין חידוש. גם אין גילוי.
תמיד מרגש וכואב לשמוע עדויות לוחמים. תמיד מדהים להיווכח כמה בוערות, לוחשות, צורבות הגחלים שנותרו מהאש ההיא שהוצתה לפני 31 שנים. נראה שהצורך לגעת בהן חזק מאיתנו ואנחנו מושיטים יד.
הוויכוח הציבורי אם להציג סרט זה ביום הזיכרון, המחאות, האמירות שהוא יכאיב, נראים לי מיותרים. לכאב של משפחות חללי החווה הסינית מלאו 31 שנים, וכל שנאמר בסרט ידוע להן. אני עצמי ליוויתי בחודשים שאחרי המלחמה את עוזי יאירי, אישי, לבתי נופלים רבים. שמעתי שוב ושוב את סימני השאלה שהציג בפני הורים, אחים, אלמנות, חברות. "הלכנו לא מוכנים", הוא אמר. "היה קרב נורא ואיום, אבל איפשרנו את הצליחה". "מפקדיי", הוא אמר, "הניחו על כתפי הכוח הזה, על כתפי יקיריכם, את גורל מדינת ישראל".
בידי מכתבים שכתב עוזי לאחדות ממשפחות הנופלים, ובהם אותם דברים, והבטחה: אעשה את כל שביכולתי להבין מדוע לא הגיע מידע מדויק אל המפקדה. מדוע נשלחנו כפי שנשלחנו.
בדילמה המוסרית התיאורטית – האם היה הולך עם כוחותיו, עם הגדוד בפיקודו של איציק מרדכי, שנשאר מהחטיבה שפוצלה - גם אילו היה יודע את גודל הסיכון, התחבט עוזי ימים רבים, בשיחות עם מפקדים וחיילים שפקדו את ביתנו אחרי המלחמה. ועוזי היה איש של סימני שאלה מאז ומעולם. תשובתו, לעצמו ולכולם הייתה "בוודאי שכן". אלא, אמר, שבוודאי היה דואג לחיפוי ארטילרי חזק. אינני איש צבא ואינני זוכרת למה עוד. הד המלים "גורל עם ישראל בידך", שאמר לו חיים בר-לב, ליווה אותו לאורך כל הדרך. "עוזי וחייליו איפשרו את הצליחה", אמר לי אריאל שרון, שטרח לטלפן אליי ממערב לתעלה בבוקר שאחרי, ולאפשר לעוזי לדבר אתי.
"מי שרגיש כל-כך לחיי אדם", אומר דובדבני בסרט, "אינו יכול להיות מפקד צנחנים", והוא מוסיף "כזה היה גם בסיירת מטכ"ל". רגיש מדי. אבל כל חייליו, וכל מפקדיו, וכל מי ששהה במחיצתו של עוזי, כולל בני משפחות נופלים שהפכו לידידיו, זוכרים אותו באהבה ובהערכה על רגישותו. עליו אפשר היה לומר "תדע כל אם עברייה". היה על מי לסמוך. האומץ והכאב והאמונה שהיו בעיניו כשהיישיר מבט אל הורים שכולים ואמר "אני שלחתי את בנכם" קירב אליו את אלה ששילמו את המחיר הכבד מכל.
הסרט מתיימר "לפצח קופסה שחורה". בחווה הסינית לא הייתה קופסה שחורה, וסיפורי הגבורה של איציק מרדכי וחייליו הם סיפורי מופת. מחיר הקרב היה נורא ואיום, ואין מי שיצא משם שלם. אבל קופסה שחורה, קשר שתיקה או רשומון, אין שם ולא היו. קופסה שחורה ענקית ורוחשת, תיבת פנדורה שמעולם לא נפתחה ממש, היא הקרב בחווה הסינית של חטיבת המילואים בלילה שלפני כן.
עדויות לוחמי חטיבה 35 בסרט, דבריו של דובדבני על גופות לוחמים שמצאו בשטח שהגיעו אליו, גופות עם נעליים אדומות ("וידענו שאלה צנחנים, הצנחנים של שונרי", מעידים משתתפי הסרט) – אלה הדברים המצמררים ביותר. מה היה שם? מי דיווח למי? למה נשארו גופות בשטח?
הסיפורים, הגילויים-כאילו, שמישהו אמר למישהו להגיד למפקדת האוגדה, שמפקד אמר לחייל שהכיר שידווח. גם אם אכן נאמרו דברים מפה לאוזן – מדוע לא קמו מפקדים אחרי הקרב ההוא להתריע? מדוע שלחו שליחים? מדוע שתקו אז, ו-30 שנה? האם נכונים הסיפורים שנפוצו לאחר המלחמה כי להם, לצנחני המילואים, נאמר "איש לנפשו"? את הקופסה השחורה הזאת איש לא פתח. גם לא ניר טויב, שאביו ז"ל שילם בחייו בקרב העלום ההוא.
ב"סבוי", ב-1975, עוזי יאירי לא הלך אל מותו. הטלפון שקרא לו מצא אותו ברגע של שלווה, של נחת, מתבונן בבתו התינוקת בת עשרת החודשים, מעניק לי חיבוק, ובחצי חיוך אופייני אומר לי "תזכרי איפה היינו", לוקח משקפת, שורך את נעליו ויוצא. איני יכולה לדמיין לי את עוזי משקיף מנגד כאשר מי שהיו חייליו בסיירת מטכ"ל נכנסים לבניין שהוא מזהה בו, לדעתו, סיכון הנסתר מהם.
עוזי היה מפקד, איש צבא, אבל לפני הכל אדם. בעל. אב לחמישה. מיכל נולדה אחרי המלחמה של 73. אין מי שאינו מציין את האחריות של עוזי. האחריות הראשונית שלו הייתה למשפחתו. מי שדבק בסיפור שנראה לו "מתאים לעוזי", מן הראוי שיסתייג ויאמר "לדעתי".
עוזי דבק בחיים וחלם ותכנן לפקד על בה"ד 1, לחנך ברוחו דורות של קצינים שיודעים להטיל ספק, לחקור. כך היה קורה אילולא נפל במלון "סבוי" בתל-אביב בקרב עם מחבלים. ובוודאי היה מעמיד את העיסוק בחווה הסינית ברמה אחרת.
לא הייתי כותבת את כל הדברים האלה אלמלא החשש כי אמירות לא שקולות ולא בדוקות של היום יכולות להיתפס מחר כעובדות.
לפנייה לכתב/ת 
תמונה מהמלחמה
צילום: רון אילן, לע"מ
מומלצים
