כאן תרנגולות

בעל החיים הראשון שיצאנו לחפש, שלוש שנים אחר-כך, היה לטאת הדרקון מקומודו. כמו על רוב בעלי החיים שהיינו עתידים לראות, ידעתי עליו מעט מאוד. המעט שידעתי היה רחוק מלעורר חיבה. לטאות הדרקון מקומודו הן אוכלות אדם. זה כשלעצמו אינו דבר רע. אריות ונמרים הם אוכלי אדם, ואף שאנחנו עשויים לחשוש מהם מאוד ולנהוג בהם יראת כבוד, אנחנו רוחשים להם הערצה אינסטינקטיבית. קשה לומר שאנחנו אוהבים להיאכל במלתעותיהם, אבל איננו נוטרים להם טינה על עצם הרעיון. הסיבה לכך, כנראה, היא שאנחנו, כמוהם, נמנים עם היונקים. פועלת כאן מין אפליה לא מתוכננת על רקע "מיני": האריה הוא אחד משלנו, הלטאה לא. גם לא, לצורך העניין, הדגים, מה שמסביר את הבעתה הנוראה שמעוררים בנו הכרישים.

הלטאות מקומודו הן גם גדולות. גדולות מאוד. כרגע יש בקומודו לטאת דרקון אחת שאורכה למעלה מארבעה מטרים וקומתה כמטר אחד. אי-אפשר שלא לחוש כי מימדים שכאלה אינם נכונים ללטאה, על אחת כמה וכמה אם היא אוכלת אדם ואם בכוונתנו לחלוק איתה אי.

אף שהן אוכלות אדם, הן אינן זוכות לאכול אדם לעיתים מזומנות במיוחד, ובדרך כלל הן ניזונות על עיזים, חזירים, איילים וכיוצא באלה. אבל הן הורגות בעל חיים רק אם אינן מוצאות אחד שמת עוד קודם לכן, שכן בלב-ליבן הן משתייכות לאוכלי הנבלות. הן אוהבות את הבשר שלהן רקוב ומסריח. אנחנו אוהבים אותו אחרת, ונוטים לחשוד במי שאוהבים אותו כך. אני בהחלט חשדתי בלטאות הללו.

בשלוש השנים שחלפו בילה מארק חלקים מזמנו בתכנון מסעותינו הבאים, בעריכת תחקירים, בכתיבת מכתבים, בשיחות טלפוניות, אבל בעיקר בשיגור מברקים לחוקרי טבע שעובדים בחלקי עולם נידחים, בארגון לוחות זמנים, מכתבי המלצה ומפות. הוא דאג גם לכל אשרות הכניסה, הטיסות וההפלגות וסידורי המגורים, ואז נאלץ לעשות הכול שוב, כשהתברר שטרם סיימתי לגמרי את הספרים.

לבסוף היו הספרים מוכנים. הפקדתי את ביתי בידי הבנאים, שטענו שנותרו להם רק שלושה שבועות נוספים לסיים את עבודתם, ויצאתי לקיים את ההתחייבות האחרונה שלי – מסע הרצאות באוסטרליה. אני מזדהה תמיד עם המתלוננים על כך שכל מה שרואים ושומעים בתוכניות השיח בטלוויזיה וברדיו הם סופרים המברברים על ספרם האחרון. עם זאת, התוכניות האלה מוציאות אותנו, הסופרים, מהבית, וחוסכות ממשפחותינו את הכורח המְענה להקשיב לנו מברברים על ספרנו האחרון.

סוף-סוף גם זה היה מאחורי, ויכולנו לצאת בעקבות לטאות הענק.

נפגשנו בחדר מלון במלבורן ובחנו את ציוד המסע המגוון שלנו. "נפגשנו", כלומר מארק, אני וגֵיינוֹר שאט, מפיקת רדיו שהתכוונה להקליט את מעללינו עבור הבּי.בּי.סי.. הציוד כלל מגוון עצום של מצלמות, רשמקולים, אוהלים, שקי שינה, ציוד רפואי, כילות נגללות, חפצים בלתי מזוהים עשויים קנבס וניילון עם לולאות מתכת וקרסי פלסטיק, מעילי רוח, מגפיים, אולרים, פנסים ומחבט קריקט.

איש מאיתנו לא היה מוכן להודות שהביא את מחבט הקריקט. לא הצלחנו להבין כיצד הגיע לשם. התקשרנו לשירות החדרים וביקשנו שיביאו לחדרנו כמה בירות וייקחו את מחבט הקריקט, אבל הם לא רצו בו. הבחור משירות החדרים אמר שאם אכן נצא לחפש לטאות אוכלות אדם, ייתכן שמחבט הקריקט דווקא יביא לנו תועלת.

"אם תראו דרקון חושף שיניים ומסתער עליכם במהירות של ארבעים וחמישה קילומטר לשעה, תמיד תוכלו to drive it defensively through the covers," הוא אמר, הניח את הבירות ויצא.

החבאנו את מחבט הקריקט מתחת למיטה, פתחנו את הבירות והנחנו למארק שיסביר משהו על הצפוי לנו.

"כבר מאות שנים," הוא פתח, "הסינים מספרים סיפורים על מפלצות אוכלות אדם, מפלצות אדירות מכוסות קשקשים ויורקות אש, אבל אלה נחשבו לא יותר מאגדות והפלגות דמיוניות. מלחים זקנים היו מספרים עליהן, וכותבים במפות שלהם 'כאן דרקונים' בכל פעם שראו יבשה שלא מצאה חן בעיניהם.

"בתחילת המאה העשרים ניסה טייס הולנדי מחלוצי התעופה לעשות את דרכו מאי לאי לאורך אינדונזיה כולה ומשם לאוסטרליה. בגלל בעיות במנוע הוא נאלץ לבצע נחיתת אונס באי הזעיר קומודו. הוא עצמו יצא בשלום, אבל לא המטוס.

"הוא יצא לחפש מים, ובמהלך החיפושים מצא בחוף החולי של האי שביל רחב ומוזר. הוא הלך בו, ולפתע מצא את עצמו ניצב מול משהו שבהחלט לא מצא חן בעיניו. זה נראה כמו מפלצת אדירה, אוכלת אדם, מכוסה קשקשים, באורך שלושה מטרים תמימים. מה שראה הוא מה שאנחנו יוצאים לחפש – לטאת הדרקון מקומודו."

"הוא יצא בשלום?" שאלתי, ישר ולעניין.

"הוא יצא בשלום, אבל שמו הטוב נפגע אנושות. הוא נותר בחיים שלושה חודשים ואז חולץ. אבל כשהגיע הביתה כולם חשבו שיצא מדעתו ואיש לא האמין לאף מלה שאמר."

"כלומר, הדרקונים מקומודו הם מקור המיתוסים הסיניים על דרקונים?"

"נו, אף אחד לא באמת יודע, כמובן. על כל פנים, אני לא יודע. אבל זו בהחלט אפשרות. זה יצור גדול ובעל קשקשים, אוכל אדם, ואף שהוא לא ממש יורק אש, הבל פיו מסריח יותר מזה של כל יצור אחר שמוכר לנו. אבל יש עוד דבר שכדאי שתדע על האי."

"מה?"

"שתה עוד בירה קודם."

שתיתי.

"בקומודו," אמר מארק, "מספר הנחשים הארסיים למטר רבוע גדול יותר מבכל אזור אחר בעולם."

"כבר משעמם אותי לדבר על זה," הוא אמר לנו כשסרנו לראותו למחרת בבוקר, עמוסים רשמקולים ומחברות. "אני לא יכול לסבול את כל היצורים הארסיים האלה, כל הנחשים האלה והחרקים והדגים וכל השאר. יצורים בזויים, מכישים את כולם. ואז כולם מצפים ממני שאגיד להם מה לעשות. אני אגיד להם מה לעשות: אל תוכשו מלכתחילה. זו התשובה. נמאס לי לחזור על זה שוב ושוב. אבל הידרוֹפוֹניקה, נו, זה דבר מעניין. הייתי יכול לדבר איתכם על הידרופוניקה כל היום. דברים מדהימים, גידול מלאכותי של צמחים במים, שיטה מעניינת מאוד. אם נרצה להגיע למאדים ולכל מיני מקומות, נצטרך לדעת על כך כל מה שאפשר. לאן אמרתם שאתם נוסעים?"

"לקומודו."

"טוב, אל תוכשו, זה כל מה שאני יכול להגיד. ואם תוכשו אל תרוצו אלי, מפני שלא תגיעו בזמן וגם כי ממילא יש לי די והותר דברים לעשות. תסתכלו במשרד הזה. מלא חיות ארסיות. רואים את המיכל הזה? הוא מלא נמלי אש. יצורים ארסיים קטנים, מה בכוונתנו לעשות בנידון? בכל אופן, יש לי כמה עוגות קטנות אם אתם רעבים. תרצו קצת עוגות? אני לא מצליח לזכור איפה שמתי אותן. יש קצת תה אבל הוא לא ממש טוב. שבו כבר, בשם אלוהים.

"אתם נוסעים לקומודו. נו, אני לא יודע למה אתם עושים את זה, אבל אני מניח שיש לכם סיבות טובות. בקומודו יש חמישה-עשר מינים שונים של נחשים, מחציתם ארסיים. היחידים שעלולים להיות קטלניים הם הצפע ההוֹדי, צפע הבמבוק וקוֹבּרת המשקפיים.

"קוברת המשקפיים הוא הנחש החמישה-עשר בדירוג הנחשים הקטלניים בעולם, וכל הארבעה-עשר האחרים נמצאים כאן באוסטרליה. לכן אני מתקשה כל-כך למצוא זמן להתעסק בהידרופוניקה שלי, עם כל הנחשים האלה בכל חור.

"ועכבישים. העכביש הארסי ביותר בעולם הוא עכביש המשפך מסידני. העכבישים נושכים כל שנה בערך חמש-מאות איש. בעבר מתו רבים מהם, והיה עלינו לפתח נוגדן כדי שיחדלו להטריד אותי. זה נמשך שנים. אחר-כך פיתחנו את הערכה הזאת לזיהוי הכשות נחשים. כמובן, אינכם זקוקים לערכה כדי לדעת שהוכשתם, בדרך כלל יודעים זאת לבד. אבל היא משמשת לזיהוי הנחש המכיש כדי שאפשר יהיה לטפל בהכשה כיאות.

"רוצים לראות את הערכה? יש לי שתיים פה, במקרר הארס. בואו נראה. אה, תראו, גם העוגות כאן. מהר, תאכלו אחת כל עוד הן טריות. עוגות שמרים. אפיתי אותן בעצמי."

הוא הושיט לנו את ערכות הזיהוי ואת עוגות השמרים הביתיות ונסוג אל שולחנו, פניו קורנים בעליצות לעברנו מאחורי זקן מקורזל ועניבת פרפר. התפעלנו מן הערכות, תיבות קטנות ויעילות שבהן היו ארוזים בסדר מופתי בקבוקונים, מנטף, מחט ומזרק, וגיליון הוראות ארוך שלא הייתי רוצה לקרוא לראשונה במצב של אימה ובהלה. שאלנו אותו כמה מהנחשים כבר הכישו אותו עצמו.

"אף לא אחד," הוא אמר. "תחום התמחות נוסף שפיתחתי הוא כיצד לשכנע אחרים שיטפלו בחיות המסוכנות. אני לא מוכן לעשות את זה בעצמי. אף אחד לא רוצה שיכישו אותו, נכון? אתם יודעים מה כתוב על גב הספרים שלי? 'תחביבים: גינון – עם כפפות; דיג – עם מגפיים; טיולים – בזהירות.' זו התשובה. מה עוד? טוב, נוסף על מגפיים כדאי ללבוש מכנסיים עבים ורחבים, ומוטב שחצי תריסר אנשים יצעדו לפניכם ברקיעות חזקות ויקימו רעש רב ככל האפשר. הנחשים קולטים את הרעידות ונמלטים מפניכם, אלא אם כן מדובר בפתן המוות, המוכר גם בכינויו פתן חירש, שפשוט ממשיך לשכב. אפשר לעבור ממש מעליו ולא קורה כלום. שמעתי על שנים-עשר אנשים שעברו מעל פתן כזה בזה אחר זה, ורק האחרון דרך עליו בטעות והוכש. בדרך כלל די בטוח להיות אחרון. אתם לא אוכלים את העוגות שלכם. קדימה, קדימה, יש עוד הרבה במקרר."

שאלנו, בחשש-מה, אם איזושהי מהתרופות העממיות או המשחות ששמענו עליהן שווה משהו.

"נו, בתשעה מתוך עשרה מקרים הן יעשו את העבודה, פשוט משום שבתשע מתוך עשר הכשות-נחש הקורבן לא נפגע כלל. עשרת האחוזים האחרונים הם הבעיה, ונאלצנו לצלוח אגדות ומיתוסים רבים על נחשים כדי להגיע לאמת. דרוש מידע מדויק. לעיתים קרובות התגובה המיידית הנפוצה להכשות נחש היא להגזים ולהכות בנחש בזעם פולחני ממש, מה שלא ממש עוזר לזיהוי. אם לא יודעים איזה נחש בדיוק היה שם אי-אפשר לטפל בהכשה כיאות."

"אם כך," שאלתי, "אולי נוכל לקחת איתנו לקומודו ערכת זיהוי אחת?"

"בוודאי, בוודאי, קחו כמה ערכות שתרצו. אבל הן לא יעזרו לכם כהוא זה – הן מיועדות רק לנחשים אוסטרליים."

"טוב, ומה נעשה אם יכיש אותנו משהו קטלני?" שאלתי.

הוא מיצמץ כלפי באופן שגרם לי שארגיש טיפש.

"מה נראה לך שתעשו?" הוא שאל. "תמותו, כמובן. זה פירושה של המלה 'קטלני'."

"אבל מה בנוגע לפתיחת הפצע בחיתוך ויניקת הארס החוצה?" שאלתי.

"מוטב שאתה תעשה זאת, ולא אני," הוא אמר. "לא הייתי רוצה למלא את פי רעל. אבל זה לא יגרום לך הרבה נזק. רעלני נחשים הם בעלי משקל מולקולרי גבוה, ובשונה מאלכוהול ומכמה סוגים של סמים הם אינם חודרים לכלי הדם שבפה, וכך מיצי הקיבה יכולים לאכל את הרעל. יחד עם זאת, הדבר לא בהכרח יביא תועלת רבה. לא סביר שתצליח למצוץ הרבה ארס, אבל סביר להניח שהניסיון יחריף את מצבו של הפצע. במקום כמו קומודו פירוש הדבר הוא שתוך זמן קצר תיאלץ להתמודד עם זיהום חמור, נוסף על הרגל המלאה ארס. הרעלת דם, נמק, מה שתגיד. זה יהרוג אותך."

"מה בדבר חוסם עורקים?"

"בסדר גמור, אם לא איכפת לך שיקטעו לך אחר-כך את הרגל. יהיו מוכרחים לעשות את זה מפני שאם תחסום לחלוטין את אספקת הדם לרגל, היא פשוט תמות. ואם תמצא באותו חלק של אינדונזיה מישהו שתסמוך עליו שיקטע לך את הרגל, אתה אדם אמיץ יותר ממני. לא, אני אגיד לכם: הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להניח תחבושת לחץ היישר על הפצע ולכרוך את הרגל כולה במהודק, אבל לא יותר מדי. להאט את זרימת הדם אבל לא לעצור אותה, או שהרגל תלך. את הרגל, או כל חלק אחר שהוכש, צריך להניח בגובה נמוך מגובה הלב ומגובה הראש. אסור לזוז, בכלל, ויש לנשום לאט ולהגיע מייד לרופא. אם תהיו בקומודו זה ייקח יומיים, ועד אז כבר תמותו.

"התשובה היחידה, ואני מתכוון לכך ברצינות רבה, היא אל תוכשו. אין שום סיבה שתוכשו. כל הנחשים שם יתרחקו מכם הרבה לפני שתראו אותם. אתם לא באמת צריכים לדאוג, בתנאי שתיזהרו. לא; מה שמדאיג באמת הוא היצורים הימיים."

"מה?"

"עקרבנוּן, אבנוּן, נחשי ים. הרבה יותר ארסיים מכל דבר ביבשה. אם ידקור אתכם אבנון, הכאב עצמו עלול להרוג אתכם. אנשים מטביעים את עצמם רק כדי לשים קץ לכאב."

"איפה נמצאים כל הדברים האלה?"

"אה, בים. פשוט. טונות מהם. במקומכם לא הייתי מתקרב לשם. מלא חיות ארסיות. אני שונא אותן."

"יש משהו שאתה אוהב?"

"כן," הוא אמר, "הידרופוניקה."

דייויד אטֶנְבּוֹרוֹ אמר פעם שבאלי הוא המקום היפה ביותר עלי אדמות, אבל הוא ודאי שהה שם זמן רב מאיתנו וראה חלקים אחרים של האי. רוב מה שראינו אנחנו ביומיים ששהינו שם כדי לתאם את סידורי הטיסה היה נורא. היינו רק באזור התיירותי, אותו חלק של באלי שעוצב כך שיהיה זהה כמעט לכל מקום אחר בעולם למען אנשים שעשו את כל הדרך לכאן כדי לראות את באלי.

רחובותיה הבוציים הצרים של קוּטָה רצופים חנויות למִמכר מזכרות ומזללות המבורגר, ומאוכלסים בהמוני תיירים שיכורים צועקים, אופנועני קמיקזה, מוכרי שעונים מזויפים וכלבים קטנים. אופנועני הקמיקזה השתדלו שלא לפספס את התיירים ואת הכלבים הקטנים, והמיניבוס הזעיר שבילינו בו את רוב שעות הערב בטלטול מיטלטלינו ממלון מלא אחד למשנהו דהר בין האופנוענים ומוכרי השעונים המזויפים במהירות של משחק מחשב. אי-שם, לא הרחק מכאן, בכיוון מרכז האי, אפשר ששכן גן-עדן עלי אדמות, אבל הגיהינום בהחלט פתח סניף בשכנוּת.

התיירים, עם פחיות הבירה וחולצות ה"FUCK OFF", היו מוכרים היטב לכל מי שראה אנגלים נופשים בספרד או ביוון, אבל שעה שהתבוננתי בהם הבנתי לפתע כי הפעם אין צורך שאתחבא במבוכה. הם לא היו אנגלים. הם היו אוסטרלים.

אבל הם היו דומים כל-כך מכל בחינה אחרת, כמעט זהים, עד שגרמו לי שאחשוב על אבולוציה מתכנסת. אך מוטב שאסביר מהי אבולוציה מתכנסת בטרם אומר על מה הם גרמו לי לחשוב.

באזורים שונים בעולם מופיעות צורות חיים דומות להדהים, שאינן קשורות זו לזו לחלוטין, וזאת בתגובה לתנאים דומים באזור המחיה. לדוגמא, לאיי-איי, הלמור שבעקבותיו יצאנו לראשונה למדגסקר, יש תכונה אחת יוצאת דופן. האמה שלו ארוכה בהרבה משאר אצבעותיו והיא דקה ושלדית כמעט כמו זרד. באצבע הזו הוא מנקר מתחת לקליפת העצים שעליהם הוא חי, כדי למצוא את הזחלים שהוא ניזון מהם.

יש בעולם עוד יצור אחד הנוהג כך, האופוסום ארוך האצבע, המצוי בגיניאה החדשה. יש לו קמיצה ארוכה, דקה ושלדית, והוא משתמש בה לאותה מטרה בדיוק. אין שום קרבה משפחתית בין האיי-איי לאופוסום ארוך האצבע, והגורם היחיד המשותף להם הוא זה: העדר נַקרים.

אין נקרים במדגסקר, ואין נקרים בגיניאה החדשה. כלומר, מצוי מזון – הזחלים מתחת לקליפות העצים – שאין לו כל דורש, ובשני המקרים היו אלה יונקים שפיתחו מנגנון להשגתו. המנגנון המשמש את שניהם הוא זהה – אצבע שונה, רעיון דומה. אבל הדמיון נוצר אך ורק כתוצאה מתהליך הברירה של האבולוציה – בעלי החיים עצמם אינם קשורים זה לזה.

דפוס התנהגות זהה במדויק צמח באופן עצמאי לחלוטין בצידו השני של העולם. כמו באזורי המחיה של החנויות למִמכר מזכרות בספרד, ביוון או בהוואי, המקומיים מתמסרים בחדווה לעלבונות ולפגיעות בתמורה לכסף שאותו הם מוציאים על בזיזה נוספת של אזור המחיה שלהם כדי למשוך עוד טורפים מניבי ממון.

"טוב," אמר מארק כשמצאנו מקום לאכול בו באותו ערב, מסעדת תיירים עם פרחי פלסטיק, מוזיקת מעליות ומטריות נייר במשקאות. "זה המצב. אנחנו צריכים להשיג עז."

"כאן?"

"לא. בלַבּוּאַן בּאחוֹ. לבואן באחו נמצאת באי פְלוֹרֶס, והיא הנמל הקרוב ביותר לקומודו. זו הפלגה של שלושים וחמישה קילומטר באחד מאזורי הים הבוגדניים ביותר במזרח. הים הסיני הדרומי נפגש פה עם האוקיאנוס ההודי, ורוחש זרמים נגדיים, גלים מתנגשים ומערבולות. זה מסע מסוכן מאוד, ועלול להימשך עד עשרים שעות."

"עם עז?"

"עז מתה."

שיחקתי באוכל שלי.

"הכי טוב," המשיך מארק, "עז שמתה שלושה ימים קודם לכן, כדי שתריח טוב-טוב. כך סביר יותר שתמשוך את הדרקונים."

"אתה מציע שנבלה עשרים שעות בספינה..."

"סירה," הוסיף מארק.

"בים גועש וקוצף..."

"מן הסתם."

"עם עז שמתה שלושה ימים קודם לכן."

"כן."

"אין מילים בפי."

"צריך לומר עוד משהו. אין לי שום מושג אם משהו מכל זה נכון. יש סיפורים שלא מתיישבים זה עם זה במפורש, וכמה מהם בטח מיושנים, או אפילו מומצאים לגמרי. אני מקווה שנקבל מושג ברור יותר על המצב כשנגיע מחר ללבואן באחו. אנחנו טסים מחר, דרך בּימָה, וצריכים להיות בנמל התעופה דֶנפַּסאר מוקדם בבוקר. יצאה לי הנשמה עד שהשגתי את הכרטיסים ואת טיסות ההמשך ואסור לנו לפספס את המטוס הזה."