אשליה חד-צדדית
רק מעטים מעיזים לקרוע את בגדי המלך החדשים ולומר שבלי הסכם עם הפלסטינים לא תהיה נסיגה ולא תהיה התנתקות
מאז ומתמיד מציגה ישראל את החד-צדדיות – במלחמה או בשלום, בתנועה קדימה או אחורה – ככורח, משהו שאנחנו נאלצים לעשות כי אין אף אחד בצד השני (ואם יש, תראו איך הוא נראה). אבל האמת היא שהחד-צדדיות היא טבע ישראלי מובהק. מדובר, אחרי הכל, במדינה שהמוטו הכמעט רשמי שלה הוא "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". במיוחד כשהגויים הם ערבים, וכמובן הערבים היושבים לידנו.
החד-צדדיות היא בראש ובראשונה מצב פסיכולוגי. הרוב בתוכנו תופס את ישראל כ"וילה בג'ונגל", אי של קידמה בתוך ים של פונדמנטליזם קנאי ומפגר, שאינו מסוגל להיות איתנו על אותו מישור ולא יסלח לנו לעולם על כך. להלך הרוח הזה נוסף תיסכול, הנובע מכך שעוצמתה של ישראל אין די בה כדי לקבוע את גורלה.
אין לחד צדדיות נביא גדול יותר מאריאל שרון. כשר ביטחון הוביל שרון את ישראל למלחמה היחידה שלה שלא הייתה תגובה למה שנתפס כאיום ממשי, אלא ניסיון חד-צדדי לשנות בכוח את תמונת המצב במדינה ערבית ולהשפיע על המתרחש באזור כולו. כזכור, הניסיון ההוא נכשל כישלון חרוץ.
אבל שרון – ורבים אחרים, כולל רוב ראשי הממשלה מאז ועד היום – לא למדו את לקח 1982. שוב ושוב אנחנו שומעים על מהלכים חד-צדדיים, שיפתרו את בעיות היסוד של ישראל. שוב ושוב משכנעים אותנו שבכוחנו לקבוע דברים לבד, ולאויב לא תהיה ברירה אלא לקבל את המציאות.
הלך הרוח הזה שולט בישראל ביתר שאת מאז יולי 2000. תפיסת ה"אין פרטנר" לא רק יצרה נראטיב שבו אנחנו צודקים והצד השני פושע, אלא סייעה לסדר תמונת עולם, העולה בקנה אחד עם זרם המעמקים הזה בנפש הישראלית. אם אין פרטנר, אז אנחנו רשאים, למעשה מוכרחים, לעשות דברים באופן חד-צדדי. זה מה שאמר אהוד ברק אחרי ועידת קמפ דייויד, זה מה שאומר שרון זה כשנה, מאז השלים סופית עם הקמת הגדר והגה את תוכנית ההתנתקות.
בהתאם לקו הזה באופיו ובאופיינו, שרון גם מתעקש לשווק את ההתנתקות כתוכנית שהפלסטינים ישלמו עליה ביוקר. בכל פעם שגורם פלסטיני כלשהו מוצא בה נקודת זכות, חוזר ראש הממשלה ומזכיר שלא, היא רעה לצד השני ונכפית עליו בכוחנו שלנו. טקטיקת השיווק הזו רק מוכיחה עד כמה ראש הממשלה שבוי באשליית החד-צדדיות – ועד כמה הוא מניח שאנחנו שבויים בה.
אבל למציאות תוכניות משלה, עם כל הכבוד לפסיכולוגיה הקולקטיבית הישראלית. במהלך השבוע האחרון היא חוזרת ומזכירה לנו שצעד חד-צדדי הוא ברוב המקרים אשליה. זו אשליה לחשוב שהאיש שמעבר לגדר ישלים עם המצב שהיא יוצרת. זו אשליה לחשוב שהחמאס יאפשר לנו להציג את ההתנתקות כניצחון. זו כנראה אשליה לחשוב שיאפשר לנו לבצע אותה בכלל, בתנאים שאינם קיפול זנב תחת אש.
בתחילתו של חודש, שבסופו אמור התהליך החוקי והפוליטי של ההתנתקות להגיע לשיאו, צה"ל מצוי עמוק ברצועת עזה. איש עוד לא הציג פתרון לתוכנית שלפיה ירדפו אותנו הקסאמים אל מעבר לקווי הנסיגה, והצבא יידרש לחזור מייד לשטחים שפינה ואף עמוק יותר. איש עוד לא הסביר איך החד-צדדיות הזו אמורה לעבוד. אבל רק מעטים מעיזים לקרוע את בגדי המלך החדשים האלה ולומר שבלי הסכם עם הפלסטינים (ופלסטינים פירושו יאסר ערפאת, באופן ישיר או עקיף) לא תהיה נסיגה ולא תהיה התנתקות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
