האיש שכרע על ברכיו
דם חפים-מפשע זועק מן האדמה, מכתים את דגלנו, וגוזל מרבים את תחושת היותנו אחרים
לפני יותר מ-7 שנים נרצחו שבע נערות בנות מבית-שמש בנהריים, סמוך לגבול, על-ידי חייל ירדני. כעבור כמה ימים בא המלך חוסיין לעירן. הוא פקד את בתי המשפחות האבלות. בכל בית ובית כרע ברך בפני היושבים "שבעה", הביע את רגשי הזעם, הזעזוע והתיעוב לנוכח המעשה וביקש מחילה מהשכולים.
המחווה הנאצלת של המלך הבדווי עוררה רגשת לב מרובה ברחבי ישראל. מאז ראשית הסכסוך הממאיר באזורנו לא היה כדבר הזה. אומרים כי נהג כך משום שמבצע הפשע היה חייל לובש מדים בצבאו. לכן ראה עצמו כאחראי למעשיו.
שום אישיות מצרית לא נהגה כך לאחר רצח התיירים הישראליים בראס בורקה ב-1985. ספק אם מישהו ממנהיגי מצרים יבוא אלינו להביע צער ותנחומים ולבקש מחילה על הטבח שנערך במוצאי שמחת תורה בישראלים שבילו כמנהגם בסיני, בהנחה שהם מוגנים ובטוחים בארץ שחתמה הסכם שלום עם ישראל. יאמרו שלא חיילים מצרים עשו זאת וכי בין הקורבנות היו גם אזרחים מצרים. נכון. אך כוחות הביטחון המצריים לא מנעו את זוועת הדמים.
גם יאסר ערפאת, "אבו עמאר", שהגיע מתוניסיה לעזה בהסכמת ישראל ובברכתה, לא אמר חצי מילה בגנות הרצח ההמוני. אלה ההורגים בפיגוע ההתאבדות, בכוונה תחילה, גם חפים מפשע, מעולל עד זקן, באוטובוסים, בשווקים, במסעדות, בבתי קפה, במלונות וברחובה של עיר, נחשבים כקדושים וזוכים בגן העדן. הוא עצמו, נשיא מדינת פלסטין-שבדרך, שב ומכריז כי "מיליון שהידים יפלסו את הדרך לירושלים".
המלך חוסיין לא היה צדיק גמור. ידוע היטב מה עשה ב"ספטמבר השחור" לארגונים הפלסטיניים שביקשו להפוך את ממלכתו ל"פתחלנד". אך רצח הנערות מבית שמש הביא אותו אלינו במחווה הבלתי-נשכחת ההיא.
אני שב ומהרהר במעשה ההוא, היחיד במינו. לא פעם אני שואל את עצמי מדוע לא נהגו כמותו מנהיגי ישראל ומפקדי צבאה. מקובל עלינו שצה"ל אינו מבצע מעשי רצח במזיד ונמנע כמיטב יכולתו מפגיעה בחפים מפשע. אך במהלך השנים הנוראות האלה של אינתיפאדת אל-אקצה, שבהן נהרגו ונפצעו אלפי ישראלים, רובם אזרחים תמימים, נפגעו מאש כוחותינו רבים מאוד מבני העם השכן ובהם תינוקות וזקנים וזקנות שדמם זועק מן האדמה, מכתים את דגלנו וגוזל מרבים מאתנו את תחושת היותנו אחרים.
לא, לצערנו אין זה סיפור חדש. הוא לא החל בכפר-קאסם באוקטובר 1956 ואף לא בהרג שבויים או חיילי אויב מנוצחים שחיפשו את השבי. גם זאת קרה לנו ועל כך הרימו קולם בזעקת מחאה הטובים והרגישים שבנו. אני זוכר עוד מנעורי איך בימי הדמים, שהחלו ביפו ב-1 באפריל 1936 ונמשכו שלוש שנים, לא חדל בקרבנו הוויכוח המר והקשה מהו בגדר הכרח שלא יגונה והיכן מתחילה ההסתאבות בדם נקיים. התעצמנו עם האסור, נחלשנו עם הנקם העיוור. ובל נשכח את הטרטורים וההשפלות, את הפגיעה בכבוד אנשים ורכושם, שהיו תמיד בגדר "חריגים" אך דבקו כצרעת במלחמת הקיום שלנו.
נתן אלתרמן כתב ב"שירי מכות מצרים" גם את המילים האלה: "כי צדיק בדינו השלח/ אך תמיד בעוברו שותת/ הוא משאיר כמו טעם מלח/ את דמעת החפים מחטא". הכללה זו על נוהגי ההיסטוריה ואכזריותיה משמשת כסיכום מהורהר בדיעבד ולא כהיתר עסקה ל"במלחמה כמו במלחמה". מדובר פה בסכסוך בין עמים, בין אוכלוסיות, שיצטרכו לחיות בשכנות.
קראתי כי צה"ל פתח בחקירת הרג הילדה בת ה-13, אימאן אל-המס מרפיח, שקצין ישראלי, כפי שכתוב, רוקן לתוכה מחסנית כווידוא הריגה. כרבים אני ממתין לתוצאות התחקיר. אינני חדל לחשוב על כך גם בעיצומם של התדהמה והאבל על נרצחי טאבה ונואייבה. אני מהרהר במעשה ההוא של המלך חוסיין.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
