אמריקה האדומה, אמריקה הכחולה

הם נושאים את אותו דרכון, עומדים דום למשמע אותו הימנון, מניפים את אותו דגל אדום-לבן-כחול ורובם גם מדברים את אותה השפה. אבל במציאות ישנן שתי אמריקות.

מצד אחד אמריקה האדומה, הרפובליקנית והשמרנית ומן העבר השני - אמריקה הכחולה, הדמוקרטית והליברלית. ביניהם פעורה תהום עמוקה. ראיית העולם שלהם שונה לחלוטין, הם אינם חולקים אותם ערכים ואמונות דתיות, והחלום האמריקני שלהם אינו אותו חלום. (ראו פרוייקט מיוחד: אמריקה בוחרת 2004 )

אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001 התלכד כל העם מאחורי מנהיגו, כמו שאנחנו מתלכדים בזמן מלחמה. לנו זה עבר מהר. גם לאמריקנים. פעם בארבע שנים הם יוצאים למלחמה גדולה הקרויה מערכת הבחירות, ובמהלכה הם מנהלים קרבות התשה ומניפים דגלים שונים לגמרי.

מבט חטוף במפת האלקטורים מלמדת שהאדומים מכסים שטחים נרחבים יותר, בעיקר במישורים הגדולים שבין הרי האפלצ'ים במזרח להרי הרוקי במערב, ובמרחבים שבין טקסס בדרום ועד לאגמים הגדולים בצפון. הלב החלקאי והמתועש של אמריקה.

אבל הכחולים אינם מעטים מהם. הם פשוט מצטופפים במרכזים העירוניים לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי, במזרח במדינות ניו אינגלנד, דרך ניו יורק ועד וושינגטון הבירה. במערב הם נמצאים לחוף האוקיאנוס השקט, מלוס אנג'לס דרך סן פרנציסקו בואכה סיאטל. בצפון הם במדינות המתועשות שסביב האגמים הגדולים.

מטרו מול רטרו

אם להיתפס להכללות, האדומים הם נוצרים אדוקים, אוהבים מרוצי מכוניות, מחזיקים בבית כלי נשק, ומניפים בחזיתו את הדגל האמריקני (או אפילו את דגל הקונפדרציה של מדינות הדרום ממלחמת האזרחים). לרוב הם גם מתנגדים להפלות ולשיוויון זכויות לזוגות של הומואים ולסביות ורוצים שהממשל יתערב בעניניהם (ובכיסם) כמה שפחות.

הדימוי של הכחולים הוא של חילוניים בעלי השכלה גבוהה יותר, שמגלים פתיחות לשונים מהם. הם אינם חולמים בלילה שיבואו ויקחו ממנו יותר מיסים, אבל הם מבינים שיש צורך לסייע לחלשים. מטבע לשון אמריקנית קלעה היטב להבדל ביניהם: מטרו מול רטרו - אלה החיים במטרופולין לעומת אלה החיים בעבר.

המיעוטים הם קהל הבית של המפלגה הדמוקרטית - השחורים (יותר מ-90 אחוז), היהודים (יותר מ-70 אחוז) וההיספאנים. המפלגה הרפובליקנית היא הבית של הלבנים ובעלי האמצעים.

התמונה כמובן מורכבת הרבה יותר. לא כל רפובליקני הוא נחות בהשכלתו ולא כל דמוקרטי אוהב לשתות קפה עם חלב בסטרבאקס. יש לא מעטים מהם ששותפים לאותם עמדות. במדינות האדומות יש מיעוט כחול וההיפך, ובמדינות מסויימות יש ממש שיוויון בין המחנות. אלה הן, אגב, המדינות המתנדנדות, ושם משקיעים המועמדים לנשיאות את מיטב מאמציהם בתקופת הבחירות. 

אבל הפעם אי אפשר לטעות: האדומים הולכים עם ג'ורג' בוש והכחולים עם קרי. שניהם המועמדים דואגים אגב להציג עמדות שונות לגמרי ברוב הנושאים שעל סדר היום האמריקני. מרחוק אפשר לטעות ולומר שההבדלים בין המועמדים קטנים. פרשנים אומרים שמעולם לא היו שני נשיאים שונים יותר בעמדותיהם.

פופוליטיקה, צ'יפס וקולה (גדולה)

בעשר השנים האחרונות עברה התרבות הפוליטית כאן ישראליזציה. הלחץ הפוליטי והחברתי שינה את פני הטלוויזיה ותרבות השיחה הפוליטית. לפני עשר שנים דיברו כאן בנימוס, לא התפרצו האחד לדברי האחר. תוכניות נוסח "פופוליטיקה" לא היו כלל. היום ארה"ב מלאה בהן, בעיקר מאז חדירת ערוצי החדשות בכבלים.

ביטוי מובהק לכך ניתן בתקופתו של קלינטון בבית הלבן, כשהרפובליקנים ניסו להפילו באמצעות סדרת חקירות פליליות ופרשיות מיניות. בהמשך התחולל סקנדל הבחירות בפלורידה, שבסיומו החליט בית המשפט העליון לדחות את העתירה הדמוקרטית לספירה מחדש של הקולות, והעניק את הניצחון לבוש. 

עד היום משוכנעים הדמוקרטים שאחיו של הנשיא, מושל פלורידה, השופטים ובעלי התפקידים הרפובליקנים שמינה בוש האב כנשיא, הם שהעניקו לו את הכהונה. הפער היה 537 קולות בלבד. גנבו להם את הנשיאות.

יש אגב פרשנים שמעריכים שהפעם בוש יזכה ביותר קולות אבל קרי יגרוף יותר אלקטורים וינצח בבחירות. הם סבורים שדווקא מצב שכזה יטהר את האווירה. ב-2000 כולם טענו ששיטת הבחירת מוטה לטובת האדומים. אם התסריט הזה יתממש, כולם יראו שהשיטה טועה לשני הכיוונים. 

השנאה בין הצדדים בולטת בתשדירי הבחירות בטלוויזיה, כמו התשדיר האחרון של מחנה בוש, שהציג את העולם כמלא זאבים המשחרים לטרף, ואת קרי כדמות חלשה שלא תוכל להם אם ייבחר לנשיא. מחנה קרי הגיב בתשדיר משלו: הדמוקרטים הוצגו כנשרים מגביהי עוף והרפובליקנים כבנות יענה הטומנות את ראשן בחול.

אבל שיאה של האיבה ניכר בתוכניות הרדיו, שנשלטות על ידי הימין. קחו למשל את ג'יי גורדון (שישב אגב בכלא על חלקו בפריצה לווטרגייט, שהביאה לנפילתו של הנשיא ניקסון). הוא וחבריו שוטפים את מוחם של מיליונים אמריקנים שמאזינים להם בדרכים.

האויב בתוכנו

עבורו ועבור חבריו, קרי הוא ליברל ממסצ'וסטס, (שמאלן משינקין בפרפרזה ישראלית) - כינוי הגנאי החריף ביותר שיכול לעבור בגלי האתר בארצות הברית. קרי, הילארי וביל קלינטון, והמנהיגים הדמוקרטים האחרים, זכו לא פעם להיקרא בתוכניות אלה "בוגדים". (אגב, גורדון וחבריו תומכים מאוד במאבק הישראלי. הוא סיפר לי פעם בראיון שהוא צנח כמה פעמים בישראל ושהוא עונד בגאווה כנפי צניחה ישראליות. לבעיות אצלנו הוא רואה פתרון פשוט: להפעיל את הצבא ולסלק את הפלסתינים מהגדה).

שדר ימני אחר, מייקל סאבאג', פירסם ספר - "האויב שבתוכנו", המצוי זה כמה שבועות ברשימת רבי המכר של העיתון "ניו יורק טיימס". האויב אינו מרגלים סובייטים, אלא אמריקנים שהדעות הפוליטיות שלהם שונות משלו. לדבריו הם קומוניסטים, פשיסטים שסדר היום השמאלני שלהם חדר לבתי הספר, לכנסיות ולמשפחות, וגורם לפירוקה ותבוסתה של המשפחה והחברה האמריקנית.

מול שטפון המלל הימיני ברדיו, התייצב לפני כמה חודשים השחקן והבדרן היהודי, אל פרנקן, שנלחם פומבית בבוש. הוא החל לשדר את העמדה הדמוקרטית ב"רדיו אייר אמריקה". הוא טוען ש-75 אחוז מהאמריקנים מאמינים שעיראק סיפקה עזרה משמעותית לאל קאעידה ושהיה לה נשק להשמדה המונית רק בגלל המידע השקרי שמפיצה התקשורת הימנית, ובראשה רשת הטלוויזיה "פוקס".

זוהי האווירה שבה נתקלים מיליוני אמריקנים בכל מקום. מצד אחד סרטו של מייקל מור "פרנהייט 9/11", שתוקף את הנשיא בוש, צועד בראש רשימת הסרטים הנמכרים ביותר ב-DVD, ומצד שני נטפלים הרפובליקנים בגיחוך לצילומים האחרונים של קרי במסע ציד באוהיו. הכחולים והאדומים איבדו את הנימוסים הטובים שלהם, ומלאה הארץ שנאה.