בכיכר ובשוק
האם היה הרצח בשוק תשובה ל"שיר השלום" בכיכר הגדושה בהמוני המאמינים כי לא לעולם חרב?
וכבר היה נדמה שדי, שהפרק הזה נגמר, לכל הרוחות ומי שהוא יחשוב אחרת שם. נמאס. הטמטום הזה נמאס. בתל-אביב נאספו עשרה ריבוא ישראלים וישראליות בכיכר מלכי ישראל לזכור את
יום השנה התשיעי לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, האיש שמותו אינו מרפה מאיתנו. הם דיברו שלום ושרו את "שיר השלום". הם לא לחשו תפילה אלא שרו את השיר ההוא "בצעקה גדולה".
באו מטומטמי וארורי "החזית העממית לשחרור פלסטין" והרגו ופצעו בכוונה תחילה עשרות מבני עמנו בלב שוק הכרמל המפורז והחוגג משחר עד ערב את יומיומו של המסחר היפה, את הלחם והגבינה והדגים והפירות והירקות והחמוצים והפלאפל החם תמיד. השוק הזה כבר ידע לא פעם את ההרג ההמוני. אך הוא לא שיער ששוב יפקוד אותו המוות הרועש.
האם הייתה זו תשובה ל"שיר השלום" בכיכר המוארת, הגדושה בצפיפות בהמוני המאמינים כי לא לעולם חרב? מקובל למקם את "החזית העממית" של ג'ורג' חבש בשמאל החילוני של המפה הפלסטינית, לא חמאס, לא ג'יהאד איסלאמי. האם הייתה זו תשובת "שמאל" ל"שמאל"? האם ביקשו פעם נוספת לירוק בפני כל אלה שנאספו שם, לזרוע בלבם את הייאוש הנורא מכל סיכוי להפסקת אש ולמו"מ? האם העלו בדעתם משוגעי "החזית העממית" כי כך יוכלו לשבור את העם הזה, שכבר הוכיח זה מאה שנה כי אין לנצחו בשיטות האלה? האין הם יודעים איזה מחיר משלם וישלם עמם שלהם על מעשי הנבלה האלה? המשפט "אם אנחנו לא נוכל לחיות כאן, איש לא יחיה!" אינו מרפה ממני. אינני יודע מי אמר או כתב זאת. אין זה איום. זו פסיקה שראוי להרהר בה ברצינות.
שורה משיר של ביאליק מתקיימת בי מאז שחר נעורי, מאז התחלתי לקרוא שירה עברית: "למה נירא מוות ומלאכו רוכב על כתפנו / ובשפתינו מתגו". שורה זו, שנכתבה הרחק מאיתנו, בזמן אחר ובהוויה אחרת, עדיין מאפיינת את "המצב הישראלי", אף שאנחנו חזקים די הצורך להגן על עצמנו באזור הנגוע הזה.
נולדתי שלוש שנים לאחר נפילת יוסף טרומפלדור וחבריו בתל-חי, ב-1920. שנתיים לאחר רצח יוסף חיים ברנר, ב-1921, במבואות יפו. מאז אני זוכר את כל ה"מאורעות" וה"מהומות", האינתפאדות ההן, וכל המלחמות שיש להן שמות ואין להן שמות וכל פעולות הטרור, את "העמידה על הנפש", החומות והמגדלים וכל מעשי הגמול האכזריים מצדנו. "אין זאת כי רבת צררונו". האם באמת חושבים אלה ששיגרו את הנער משכם להתפוצץ, תמות נפשי עם ישראלים, בלב השוק הזה, כי הפיגועים האלה ימוטטו אותנו? בינתיים הרי קרה ההפך הגמור: החרב הערבית השלופה מאחדת אותנו בברית הלוחמים על קיומם ודבקותם בארץ הזאת ואילו היד הערבית המושטת אלינו פותחת לבבות להסכם, לפשרה בין עמי בני שם. מה משגרי הנער הצעיר משכם מציעים לנו מלבד מוות?
דווקא בימים אלה עברתי על אוסף גדול וססגוני של דברי אנשי רוח פלסטינים ויחסם לאינתיפאדה האלימה והרצחנית שהחלה לפני 4 שנים. אני משער כי הם מדברים מלב רבים הרואים בהמשך רציחות המתאבדים בלב האוכלוסייה הישראלית מעשה המכתים את עמם ונוגד את דרכו להשגת מטרותיו. הם קובעים שהאינתיפאדה הזאת נכשלה.
גם בקרב רבים מהישראלים מתחוללת תמורה מהותית לגבי יחסנו אל העם השכן הלוחם בנו. אינני יודע אם רצח שוק הכרמל הוא סיום תקופה או המשכה של הפורענות. ערפאת הכריז זה לא כבר על "מיליון שהידים שיפלסו את הדרך לירושלים" ואילו אמו של הנער המרוסק, שהמית ופצע בשוק הכרמל, הכריזה בפני עיתונאי ישראלי: "רוצחי ילדים. הם לא מוסריים, הם מנצלים בחורים צעירים מדי שאינם מבינים את משמעות המעשים שלהם".
בשוק הכרמל פינו את הזגוגיות המנופצות ושטפו את הדם. "החיים שבו למסלולם". הם אינם יכולים אחרת. אך אם אכן מסתמן פה משהו אחר, אל תתנו לו לגווע.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
