היה היתה פעם רמלה

כמו כל הישראלים שנולדו אל מלחמת העצמאות, לא הכרתי מעולם רמלה אחרת מזו של היום, שהיא תערובת שמועקה מובנת בצידה, של יהודים מכל קצוות תבל וערבים משום קצה, שנותרו - פלא היסטורי לא מבוטל - לחיות בעיר היחידה בארץ שאותה הקימו מראשיתה, אי שם לפני קצת יותר מ-1,300 שנה, וקראוה א-רמלה, כלומר החולית.

את המוסד המכובד 'גלידה רווייה', בעיבורי העיר, הפכתי למוקד ביקורים שבו השקעתי ממון רב למדי, אך ידיעותי ממש על העיר הסתכמו בתחנת האוטובוסים שלה, ביום השוק השבועי שבו באמת התערבבו תושביה אלה באלה בלא פרץ וצווחה, ובמה שמערכת החינוך העניקה לי - לא כלום.

משום גלגולים שונים שהתגלגלתי בארץ, זכיתי לקבל מידיו של מי שהיה אז ראש העיר, אהרון אבו-חצירא, מגילה דמויית קלף ובה מפורטים תולדות יהודי רמלה מקדמת דנא. וכאילו אין טבעי מכך, קהילתה הפלסטינית של העיר כלל לא קיימת בה, משל הקים את רמלה דוד המלך או בעצם אפילו משה רבנו ע"ה.

ברבות הימים, משנתפנה במוחי המקום המתאים, התברר לי כי בעיר היפה הזו חיים מי שחיים ויש להם מסגד גדול, אשר במקורו הוא כנסיה צלבנית אדירת ממדים; ויש בה גם כנסיה נאה המוקדשת ליוסף הרמתי, שתרם את חלקת קברו לישו. באותה כנסיה - כך מספרת האגדה המקומית - התגורר נפוליאון בונפארטה במסעו הכושל לכבוש את הארץ, ואפילו ציור מקורי של אל גרקו מוצג בה. 

בלב העיר מתנשאים שרידי מסגד ענק, לשמו הגדול של ה"מבשר" אשר קדם למוחמד, א-נבי צאלח, שבנו לפני כמעט 1,300 שנה החליפים מבית אומאייה. לדאבון הלב, רק המגדל הלבן המרובע שרד, כדי להפוך לשכיית אמנות ארכיטקטונית נדירה ומיוחדת. חצר המסגד שרדה אומנם אף היא, אך בקמרונותיו האדירים, שהזמן כיסה באבק ובעפר של דורות, עסקו לאחרונה בגידול פטריות, כאילו מקומות קדושים הם ממש לא מענינינו, קל וחומר כאלה שמעולם לא גוירו כהלכה.

כל אחד יכול להמציא אגדה

עוד ועוד יש בה ברמלה זו, אך מכיוון שכה מועטים בארץ שרידים מימיו של החליף הארון א-רשיד האגדי, גיבור מחזורי הסיפורים של אלף לילה ולילה, נאה בעיני להשיח מעט דווקא בבריכת אלבנת אלכאפרה, היא בריכת הכופרת (ובלשון עממית - בריכת הקשתות) - המבנה העבאסי השלם ביותר המוכר בארצנו.

העבאסים, זאת לדעת, היו החליפים של הקיסרות הערבית הגדולה, אשר מושבם היה בבע'דאד (זו שהאשכנזים בכל העולם מתעקשים לקרוא בגדד). אומנם מוצאם הוא מכפר קטנטן בהרי אדום בדרום ירדן, אך בטרם שעברו לעיראק, מטעמים כלכליים ופוליטיים נכבדים, עשו פרק קצר בארצנו.

משנלחמו העבאסים באומאיים וכבר נראה ששר ההיסטוריה עומד להפוך דף בספרו ולפתוח פרק חדש, הזמינו ראשי הכת הצבאית העולה את אויביהם האומאיים אל מצודת המעיינות הגדולה במעבר אפק, זו המוכרת לכל בשמה העממי 'מבצר אנטיפטרוס'. נמלכו הנסיכים האומאיים במועצתם וסופו של דבר שניאותו לפגישת הפיוס עם העבאסים, פגישה שהיה ברור כי תעוטר בכרה אדירת ממדים וכי במקום לצחצח חרבות ולשעוט אל שדות הקרב המאובקים יזכו שם לזלול להתפקע, לסבוא לשוכרה ולזנות לאור הנרות. באו שמונים נסיכים של בית אומאייה לסעודת הפיוס המובטחת, ומשראשם כבד והלך סחרחר, קמו מארחיהם בני עבאס וכרתו את שמונים ראשי האורחים ותלו אותם על חומות המבצר.

בית אומאייה חוסל, נסיך אחד מנסיכיהם שלא בא אל הטבח נמלט מערבה אל צפון אפריקה, והקים את החליפות הערבית של ספרד. העבאסים הפנו את גוום לסוריה ולארץ ישראל, השקיעו את האנרגיה האמיתית שלהם באסיה התיכונה ובסין ולפיכך הקימו את בע'דאד. העיר הפכה תחת שלטונם למרכז העולמי הגדול ביותר של התרבות, האמנות, הארכיטקטורה והמדעים. בימים שבערי אירופה הגדולות חיו אלפים בודדים, אכלו בורגול שלוש פעמים ביום ולבשו בלואי סחבות ועורות מצחינים, חיו בבע'דאד כנראה מיליון בני אדם וסחרה פרץ מסין במזרח ועד לים הבלטי ולחופי האוקיינוס האטלנטי.

את רמלה הותירו כבירת פלסטין. בימיהם נבנתה בעיבורי העיר בריכה גדולה (כ-500 מ"ר) מתחת לפני האדמה, בריכה שקיבלה את מימיה לא רק ממי הגשם אלא גם ממעיינות רחוקים ליד תל גזר, באמצעות אמת מים נאה. תקרתה של הבריכה עשויה קמרונות אבן מחודדים ונתמכת בשלושה טורי עמודים רבועים ומעוצבים נאה.

גם קמרונות מחודדים היו אפוא המצאה לא אירופית, אשר אומצה מן הסתם על ידי ביריוני הצלבנים כמעט 300 שנה בטרם שהובאה לאירופה, ושם הפכה לאחד הבסיסים החשובים בהתפתחות סגנון האדריכלות הגותי בקתדרלות ובשאר בתי התרפות של עכו"ם.

שמה הערבי העממי, בריכת הכופרת, נגזר כנראה מסיפור שנקשר לדמותה של מרשעת עשירה וטובת ייחוס, שהתגרתה אולי בשם שמיים. כל אחד יכול היום להמציא את האגדה המוצאת חן בעיניו, ממש כמו שעשה זאב וילנאי המנוח בסיפורו שלו את סיפור הבריכה. 

היום הבריכה היא אתר תיירות צנוע ומפתיע מתחת למפלס הרחוב בעיר הישנה. אפשר לעתים אף לשוט בסירה מצחיקה על מימיה, בין עמודי הקמרונות, ואפשר אף, בהזדמנות הזו, להרהר בתהפוכות החיים, לא רק של בני אומאייה השחוטים אלא גם של בני הקהילות החיות ברמלה.

איפה זה