תכניסו את זה טוב טוב למחשב

חישבו לרגע, מה היינו עושים ללא נייר ועיפרון, ללא מחשב ועכבר וללא כל דרך לשמירת מידע לאורך זמן? נגיד, למשל, שהטלפון בביתכם מצלצל ברגע זה. סבא מתקשר, ומחפש את אבא. אם אביכם היה בבית, הייתם פשוט אומרים לו כי סבא רוצה לדבר איתו.

אולם, אם אבא לא נמצא, יש לכם בעצם שתי אפשרויות: האחת, היא לזכור בעל פה את ההודעה, ולהעביר אותה לאבא, כשישוב הביתה, אבל אז אתם עלולים לשכוח את ההודעה. האפשרות השנייה היא להשתמש באמצעי שיאפשר לכם להעביר הלאה את המידע במדויק, גם אם, נניח, אתם מתכננים ללכת לישון, וההורים יחזרו מאוחר בלילה.

בעזרת עט ונייר, אתם יכולים לכתוב עבורם את ההודעה ולהשאיר אותה במקום בולט, כך שיראו את הפתק ברגע שיחזרו. חישבו על ההתקדמות המופלאה של הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה, שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לכם להשאיר את אותה הודעה. מה, למשל, הייתם עושים אם לא היה ברשותכם נייר?

התפתחות השפה האנושית, ולאחריה הִתְפַּתְּחוּת הַכְּתָב וְטֶכְנוֹלוֹגְיוֹת הַדְּפוּס, אִפְשְׁרוּ לֶאֱנוֹשׁוּת לְתַעֵד (לשמור עבור העתיד) את הידע המדעי שהתפתח בה, את אוֹצְרוֹת הַסִּפְרוּת וְהַשִּׁירָה, מסמכים הִיסְטוֹרִיִּים ועוד. לפני התפתחות הַדְּפוּס, בני האדם היו מעבירים את כל הידע בְּעַל-פֶּה, מִדּוֹר לְדוֹר.

במהלך ההיסטוריה, כאשר הספרים בעולם החלו לְהִתְרַבּוֹת, נבנו ספריות גדולות שבהן ניתן היה לאחסן את כל המידע שהצטבר. לבני האדם תמיד היה חשוב לשמור על הידע שלהם, כך שלא ילך לאיבוד, מתוך מחשבה שבעתיד יהיה מי שיזדקק לו.

בהמשך הדרך, מאות רבות של שנים לאחר מכן, המציא האדם את הַמַּחְשֵׁב. לאחר שכבר הומצא הַמַּחְשֵׁב, היה ברור לממציאיו כי עליהם למצוא פתרון לבעיית שמירת המידע הנחוץ למחשב, כמו הַתּוכְנוֹת הנחוצות להפעלתו וְהַקְּבָצִים המופעלים באמצעות אותן הַתּוכְנוֹת.

הַמַּחְשֵׁבים של פעם היו שונים מאוד מהַמַּחְשֵׁבים של היום - הם היו מכונות גדולות ומסורבלות, והפעלתם הייתה מסובכת ודרשה הכשרה וניסיון. הָאֶמְצָעִי הראשון שֶׁפּותַּח במטרה לסייע בְּאִחְסוּן הַמֵּידָע לשימוש חוזר היה דווקא פשוט - כרטיס נייר, שבו היו מְנוקָּבִים חורים קטנים.

כרטיסי הניקוב

כרטיסי הניקוב הראשונים פותחו כבר בסוף המאה ה-19 בידי הָאָמֶרִיקָאִי הַרְמַן הוֹלְרִית' (Herman Hollerith), במהלך ניסיונותיו לתכנן מכונות חישוב שיסייעו בחישוב נתוני מִפְקַד הָאוכְלוּסִין שֶׁנֶּעֱרַךְ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית בשנת 1890. למעשה, הוֹלְרִית’ לא היה הראשון שחשב על הרעיון: שנים קודם לכן, לוחות מתכת מְנוקָּבִים שימשו את תעשיית הָאֲרִיגָה למטרת הפעלה אוטומטית של מכונות אֲרִיגַת בַּדִּים (נוּלִים).

החברה, שהקים הוֹלְרִית’, הפכה, כמה שנים מאוחר יותר, לחברת איי.בי.אמ (IBM) – חברת הַמַּחְשֵׁבים המפורסמת. ראשי התיבות של IBM באנגלית הם "אִינְטֶרְנַשְׁיוֹנָל בִּיזְנֶס מַאשִׁינז" (International Business Machines), ובעברית: "מכונות עסקים בינלאומיות". הכרטיסים ששימשו את החברה היו למעשה מַלְבְּנִים מִקַּרְטוֹן, שניתן היה להכניס לתוך המכונה. המכונה הייתה מְנַקֶּבֶת נְקָבִים קטנים בתוך הכרטיס, באופן כזה, שמאוחר יותר ניתן היה "לקרוא" את הכרטיס ואת המֵּידָע המוצפן בו.

כרטיסי הניקוב הפכו לְמֵעֵין סמל של התרבות המודרנית בשנות השלושים של המאה שעברה, ובשנות השישים סימלו מעל לכל את עידן הַמִּחְשׁוּב. עד שנות התשעים, לפני כ-15 שנה בסך הכל, ניתן היה למצוא עדיין מחשבים ישנים שהשתמשו בכרטיסי ניקוב. כיום, מחשבים מסוג זה נמצאים ברשותם של אספני עתיקות בלבד.

השימוש בכרטיסי ניקוב מקרטון היה אומנם מְסַפֵּק, בתחילת הדרך, אך עם הזמן נמאס למהנדסי הַמַּחְשֵׁבים מהאיטיות וְהַסִּרְבּוּל שהיו כרוכים בשימוש בו, וכן מהעובדה שהוא עשוי מחומר שמתקמט בקלות - והם נִרְתְּמוּ למציאת פתרון טוב יותר לבעיית אִחְסוּן המֵּידָע. הפתרון הזה הגיע בדמות הסרט הַמַּגְנֵטִי.

הסרט הַמַּגְנֵטִי מוכר לכולנו גם כיום: זו למעשה הצורה שבה מאוחסן המֵּידָע בקלטות וִידֵאוֹ ובקלטות טֵייפּ רגילות. בעצם, המכשיר שאנו מכנים בשם "טֵייפּ" קרוי על שמו. "טֵייפּ" הוא קיצור של השם "טֵייפּ רַקוֹרְדֶּר" (Tape Recorder), שפירושו בעברית: "מקליט על סרט". ה"טֵייפּ רַקוֹרְדֶּר" נקרא בעברית "רְשַׁמְקוֹל", כיוון שהוא רושם את הקול המושמע בסמוך לו. השם הלועזי של הקלטת - "קָסֶטָה", הוא קיצור של השם המלא "טֵייפּ קַאסט" (Tape Cassette) שפירושו "מחסנית הסרט".

קחו לידיכם קלטת וִידֵאוֹ או קלטת טֵייפּ, והביטו בה. תוכלו להבחין בשני גלגלים, שנמצאים בתוכה, סביבם מְלופָּף סרט דקיק, הנע ביניהם. כשהסרט עושה את דרכו מגלגל אחד לשני, הוא עובר מחוץ לקלטת, שם הוא בא במגע עם "הראש" של מכשיר הווִידֵאוֹ או טֵייפּ הַקָּסֶטוֹת.

למכשירים אלה יש שני סוגים של ראשים: ראש אחד נקרא "הראש הכותב" והוא משמש לשמירה של מֵּידָע - כלומר, להקלטה. הראש השני נקרא "הראש הקורא", והוא משמש לְאִחְזוּר המֵּידָע - כלומר, להשמעת השירים בקלטת הטֵייפּ או לצפייה בסרט הווִידֵאוֹ.

הסרט, הנמצא בקלטת, נקרא "סרט מַּגְנֵטִי", משום שהוא מְצופֶּה בחומר המורכב מֵחֶלְקִיקִים מַגְנֵטִיִּים ש"הראש הכותב" יכול לשנותם על פי המֵּידָע שיש לשמור. לאחר מכן, פעולת הראש "הקורא" מְּאַפְשֶׁרֶת לדעת מהו המֵּידָע שאוחסן בקלטת. קלטות הווִידֵאוֹ, הנראות גדולות מאוד יחסית לקלטות הטֵייפּ, וגדולות אף יותר מהקלטות הזעירות של מכשירי "טֵייפּ מְנַהֲלִים" - רשמקולים קטנטנים המשמשים אַנְשֵׁי עֲסָקִים לְהַכְתָּבַת מִסְמָכִים.

אולם, אפילו קלטות הווִידֵאוֹ יֵרָאוּ קטנות מאוד לעומת גלגלי הסרטים הַמַּגְנֵטִיים ששימשו את תעשיית הַמַּחְשֵׁבים ועיבוד הנתונים לפני מספר שנים. הסרטים היו ארוכים מאוד, והם נעו בין שני גלגלים גדולים מאוד, שהורכבו על חזיתו של מתקן המזכיר בגודלו את המקרר הביתי. כמובן שהסרטים הארוכים של תעשיית הַמַּחְשֵׁבים היו יכולים לשמור מֵּידָע רב יותר מאשר הסרטים הקצרים יחסית של הטֵייפּ והווִידֵאוֹ.

היתרונות המרכזיים של הסרטים הַמַּגְנֵטִיים היו בכך שהם היו זולים ואמינים. אולם, היו להם גם חסרונות, כמו למשל עמידות הסרט: כאשר מעבירים את הסרט קדימה ואחורה, במהירויות שונות, במשך זמן רב, הסרט עלול להימתח יתר על המידה או להיקרע, ואז נֶאֱבַד המֵּידָע שנשמר על הסרט.

החיסרון השני מוכר לכל מי שניסה פעם למצוא קטע מיוחד האהוב עליו בסרט: היה עליו לבזבז זמן רב בהרצת הסרט קדימה ואחורה, עד שהגיע אל הקטע המסוים ההוא. אבל גם הבעיה הזו נפתרה בסופו של דבר - על ידי הדיסקים הקשיחים.

הַדִּיסְק הַקָּשִׁיחַ מוכר יותר בתרגומו האנגלי: "הארד דרייב" (Hard Drive) או "הארד דיסק" (Hard Disk). יש לו שני יתרונות בולטים לעומת הסרטים הַמַּגְנֵטִיים: האחד, שהוא עשוי מחומרים עמידים יותר מהסרטים הַמַּגְנֵטִיים, והיתרון השני הוא שהוא חוסך את הזמן הארוך הדרוש במציאת קטע מֵּידָע מסוים.

גם הדיסק הַקָּשִׁיחַ פועל בצורה מַגְנֵטִית, אך במקום להשתמש בסרטים דקים וארוכים, הוא משתמש בְּדִסְקִיּוֹת המצופות בחומר מַגְנֵטִי. בגלל המבנה העגול של הדסקיות, הראשים הקוראים והכותבים היו יכולים להגיע למקום שבו שמור פריט המֵּידָע המבוקש בזמן קצר יותר.

בדיסק הַקָּשִׁיחַ הראשון, שפותח בשנת 1956 על ידי חברת איי.בי.אמ, נעשה שימוש בחמישים דסקיות אָלוּמִינְיוּם שהיו מצופות בחומר הנקרא "תַּחְמוצֶת הַבַּרְזֶל", ששימש גם לצביעת גשר "שער הזהב" הניצב מעל מִפְרַץ סַן פְרַנְסִיסְקוֹ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית. הדסקיות היו בקוטר של מעל חצי מטר, וכל המכשיר כולו שקל בערך טוֹן, והגיע לגודל של שני מקררים ממוצעים.

הַדִּיסְק הַקָּשִׁיחַ, המותקן כיום במחשב האישי שלכם, פועל פחות או יותר באותה הצורה, רק שאינו גדול כמו המכשיר האימתני הראשון. לעומת זאת, הוא מכיל יותר מֵּידָע מהדיסק הַקָּשִׁיחַ הראשון, שכן במהלך השנים הצליחה הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה "לְמַזְעֵר" (כלומר להקטין) את החלקים המרכיבים את הדיסק, ולעשות אותו קטן יותר, אך בעל נֶפַח אִחְסוּן גדול יותר.

עם התפתחות הַמִּחְשׁוּב, וְהִתְרַבּוּת מספר הַמַּחְשֵׁבים הנמצאים בבתי עסק ובבתים פרטיים, היה צורך בהעברה של מֵּידָע ממחשב למחשב. כיום אנשים מעבירים זה לזה קְבָצִים באמצעות דואר אלקטרוני ("אי-מייל"), אך לפני שהאינטרנט הגיע לבתים תהליך זה נעשה באמצעות "דִּיסְקֶטִים" או בעברית - "תַּקְלִיטוֹנִים".

אלה קיימים גם כיום, ומשמשים בעיקר לגיבוי של קבצים חשובים, לְמִקְרֶה שהדיסק הַקָּשִׁיחַ יינזק. מכיוון שצורבי דיסקים עדיין יקרים יחסית, ולרוב האנשים אין עדיין חיבור לאינטרנט, הדִּיסְקֶטִים נשארו הכלי הזול ביותר להעברת קבצים ממקום למקום. למעשה, הייתה זו ההופעה של הדִּיסְקֶטִים שהביאה בסופו של דבר להיעלמותם של כַּרְטִיסֵי הַנִּקּוּב מִנְּיָר.

הדִּיסְקֶטִים המוכרים לנו כיום קטנים ועשויים מִמַּעֲטֶפֶת פְּלַסְטִיק קְשִׁיחָה, אך עד לפני כמה שנים נעשה עדיין שימוש בדִּיסְקֶטִים שהיו אומנם גדולים יותר, אך דקים יותר ובעלי מעטפת פְּלַסְטִיק גמישה. עם הזמן הם יצאו משימוש בגלל שכמות המֵּידָע שניתן היה לשמור עליהם הייתה קטנה מדי.

סיבה נוספת הייתה המבנה שלהם - הם היו מתעקמים וניזוקים בקלות. אם מערכת ההפעלה שלכם היא בשפה האנגלית, תוכלו ללחוץ על "הַמַּחְשֵׁב שלי" ולראות שכונן הדִּיסְקֶטִים שלכם נקרא "Floppy" (פלופי) – כך נקראו הדִּיסְקֶטִים הישנים. פירוש השם הוא "גמיש" או "מידלדל".

הדִּיסְקֶטִים, במיוחד הקטנים יותר, היוו פתרון נוח מאוד להעברת מֵּידָע בין מחשבים. אולם, בשלב מסוים גם הם כבר לא היו מספיקים: הבעיה לא הייתה בהם, למעשה, אלא במהפכה הטכנולוגית שהפכה את הַמַּחְשֵׁבים למכונות מורכבות הרבה יותר, שדרשו פתרונות לאִחְסוּן מֵּידָע בנפח רב יותר.

בשנת 1962 חלה תפנית מדעית חשובה שאפשרה את התפתחות הצעד הבא בטכנולוגיית אִחְסוּן המֵּידָע: פיתוח קרני הלייזר. פיתוח זה סלל את הדרך לשיטת האִחְסוּן האופטית (באמצעות אור) שהחליפה לאט לאט את השיטה הַמַּגְנֵטִית. התקליטור, הלא הוא ה"קומפקט דיסק", הוא אמצעי אִחְסוּן אופטי.

למעשה גם כאן העיקרון די דומה לדסקיות האלומיניום של הדיסק הַקָּשִׁיחַ: במקום "קריאת" המֵּידָע בצורה מגנטית, "הראש" של כונן התקליטורים עושה זאת באמצעות קרן הלייזר. זו מְּאַפְשֶׁרֶת לאחסן את חלקיקי המֵּידָע בצפיפות גדולה יותר מאשר באופן מגנטי, ועל כן התקליטור מכיל מֵּידָע רב יותר, אפילו יחסית לדיסקט הישן והגדול.

ומה בעתיד? כיום ממשיכים מדענים ומהנדסים לפתח פתרונות לאִחְסוּן המֵּידָע. עיקר מאמציהם מתרכז בְּמִזְעוּר הפתרונות הקיימים, כך שיוכלו להכיל יותר מֵּידָע. עם זאת, המדענים מביאים בחשבון שיבוא יום שבו הם יגיעו למסקנה ש"זהו, אין לאן להתקדם יותר - מה שיש זה מה שיש..."

הידעתם?

• תפנית מדעית חשובה אפשרה, בשנת 1962, את הפיתוח הבא בתחום טכנולוגיית אִחְסוּן המֵּידָע: קרני הלייזר.