זכור את הרגע הזה, זכור אותנו

חג המולד קרוב מאוד, ורִיק משתכר כהוגן במסיבה בחנות בגדים של חבר.

זאת חנות רחבת ממדים באזור מהודר של מערב לונדון, והנערות שעובדות שם התהדרו הלילה בשמלות שחורות מבריקות, אוזני ארנב מקטיפה ונעלי עקב. כשריק ודניאל מגיעים, הנערות נושאות מגשי שמפניה, יין ופשטידות בשר. האם היה אי פעם דבר מה מאיר פנים כל כך?

הנערות עזרו לדניאל, בנו של ריק, לצאת מהעגלה שלו, הסירו את מעילו האדום הקטן והפנו אותו לחדר הילדים, שם זימזמו צעצועים חשמליים המונְחים בשלט-רחוק לאורך הרצפה. היתה שם נדנדה קטנה. כמה ילדים מקומיים כבר שיחקו בחדר. ריק ישב על הרצפה ודניאל, אף שהשעה כבר היתה מאוחרת בשבילו, רדף אחרי הצעצועים האלקטרוניים, השליך כדור פינג פונג מבעד לחלון הפתוח ופירק בית בובות, מבלי להבין שכל החפצים המפתים הם למכירה.

ריק התחיל לשתות שעה קודם לכן. בדרך למסיבה עצרו בבר, באזור שריק נהג לפקוד כשהיה רווק. דניאל, בן שנתיים וחצי, טיפס על שרפרף מכוסה פרווה ליד אביו, שישב בשורה עם שאר שתייני הערב המוקדם.

"אני מאמן אותו מגיל צעיר," אמר ריק לברמנית. "בבקשה, דניאל, תזמין בירה."

"פו-פו," אמר דניאל.

"סליחה?" אמר ריק.

דניאל הרים קופסת גפרורים. "פו-פו."

ריק פתח אותה והדליק גפרור. "עוד פעם," אמר דניאל ברגע שאביו כיבה אותו. הוא חיסל כך שתי קופסאות גפרורים ומילא את המאפרה. ברגע שהגפרור האיר את פני הילד, לחייו התמלאו ושפתיו מיצמצו. כשהאור כבה, הצטלצל צחוקו של הילד באפלולית האופנתית של הבר.

"פו-פו מחורבן," מילמל שתיין זעוף.

"יש לך משהו להגיד?" אמר ריק, מחליק מהשרפרף.

האיש רטן.

ריק שיכנע את הילד ללבוש את מעיל הגשם שלו ולחבוש את כובעו עם כיסויי האוזניים, וקשר לו אותו תחת סנטרו. הוא השליך על כתפו את התיק המלא חיתולים, מיץ, חטיפים שונים, מגבונים וצעצועים, ויחד יצאו אל הלילה ואל הגשם.

הגשם ירד כבר יומיים ברציפות. בחדשות דיווחו על שיטפונות בכל הארץ.

המסיבה היתה במרחק של כעשר דקות. ריק היה רטוב עד לשד עצמותיו כשהגיעו.

חברו המצליח, מרטין, עם הצוות העליז בחנות הגדולה והמוארת, המלאה בגדים שריק לעולם לא יוכל לקנות, חיבק אותו בפתח. למרטין עצמו לא היו ילדים, וזאת לו הפעם הראשונה שראה את דניאל. שני הגברים היו ידידים מאז מרטין עיצב ותפר את התלבושות למחזה שריק השתתף בו בתיאטרון השוליים של אדינבורו, עשרים שנה קודם לכן. ריק בירך אותו על תואר האבירות שלו וביקש לראות את המדליה. אבל אנשים חגו סביב מרטין ולא היה לו זמן לדבר. עד מהרה התעודד ריק הודות ליין החם בכוסות הלבנות הקטנות.

ריק לא קיבל תפקיד זה ארבעה חודשים, אבל הובטח לו משהו סביר לכבוד חגיגות השנה החדשה. הוא בילה הרבה עם דניאל. לפחות פעם בשבוע, אם יש לריק כסף, הוא ודניאל נוסעים ברכבת התחתית בקו סנטרל לווסט אנד ומסתובבים בין החנויות ועוצרים בבתי קפה ובגלריות. ריק מראה לו את התיאטראות שבהם עבד. אם הוא מכיר מישהו מהשחקנים, הוא לוקח את הילד אל מאחורי הקלעים.

שלושת ילדיו האחרים של ריק, החיים עם אשתו הראשונה, הם בסוף שנות העשרה שלהם. ריק היה רוצה תמיד ילד בבית. כשהוא יכול, הוא לוקח את דניאל למסיבות. לדניאל יש עיניים גדולות. הוא אף פעם לא הסתפר, ואנשים חושבים שהוא ילדה. אנשים מדברים עם ריק כשדניאל איתו, אבל הוא לא צריך להאריך בשיחה.

בעוד המסיבה הופכת צפופה ופרועה יותר, ותוך שתייה בלתי פוסקת, ריק מפטפט עם אנשים שהוצגו לפניו. דניאל מקבל מיץ שהבנות בחנות מגישות לו, כשהן כורעות בברכיים צמודות.

עד מהרה אומר דניאל, "הביתה, דאדה."

ריק מלביש אותו ומתמרן את העגלה אל הרחוב. הם מתחילים ללכת בגשם. יש מעט אנשים ברחוב, ואין אוטובוסים. הרכבת התחתית רחוקה. מונית עם אור דולק על הגג עוברת על פניהם. כשהיא כמעט נעלמת, ריק קופץ לכביש וצועק אחריה, מנופף בזרועותיו, והיא עוצרת.

כאשר הם חוצים את לונדון, ריק מצביע על אורות חג המולד מבעד לחלונות מנוקדי גשם. ריק נזכר בנסיעות מונית דומות עם אביו וחושב על תצלום שלו, בגיל שש או שבע, שבו הוא עונב עניבת פרפר כסופה וחובש כובע חג מולד דמוי תרבוש, יושב על ברכו של אביו במסיבה.

כשהם מגיעים הביתה, ריק מעשן ג´וינט ושותה עוד שתי כוסות יין. השעה כבר מאוחרת, עשר וחצי בערך, ואף שדניאל הולך בדרך כלל לישון בשמונה, לריק לא אכפת שהוא ער, הוא נהנה מחברתו. הם אוכלים סרדינים על טוסט עם קטשופ, מקשיבים למוזיקה בווליום גבוה, וריק מדגים לבנו איך רוקדים את ההוקי-קוקי.

אנה הלכה לשיעור ציור-החיים שלה, אבל בשעה זו היא בדרך כלל בבית. מדוע לא חזרה? היא אף פעם אינה מאחרת. ריק היה יוצא לחפש אחריה, אבל אינו יכול לעזוב את דניאל, ובחוץ רטוב מכדי לצאת איתו שוב.

כשריק שוכב על הרצפה בברכיים מורמות, הילד דורך עליו, משתמש בברכיו של אביו כתמיכה. דניאל מתחיל לקפוץ מעלה ומטה על בטנו של ריק, כאילו זו טרמפולינה. על פי רוב ריק נהנה מכך לא פחות מדניאל, אבל הערב זה עושה לו בחילה.

אתמול היה יום הולדתו הארבעים וחמישה של ריק, גיל לא טוב, הוא חושב, המציב אותו בצד הלא נכון של החיים. לא זו בלבד שהוא מרגיש עייף ועגום מהרגיל, הוא גם תוהה אם יצליח להתאושש מההתקפים הללו בקלות הרגילה. בשנה החולפת לקו שניים מחבריו בהתקף לב, שניים אחרים לקו בשבץ.

הוא מנחש שהתעלף על הרצפה. הוא בהחלט מודע לאנה המטלטלת אותו. אולי היא גם בועטת בצלעותיו? ייתכן שהוא שיכור, אבל הוא מתכוון להודיע לה מיד כי אינו אלכוהוליסט.

אבל ריק מרגיש הרגשה משונה, כאילו נרדם וישן זמן מה. הוא רוצה לספר לאנה מה קרה לו כאשר ישן. הוא מוצא איזה רהיט כדי להישען עליו ונעמד.

הוא רואה את דניאל מתרוצץ עם כוס יין בידו.

"מה קורה פה?" שואלת אנה.

"יצאנו," אומר ריק, רודף אחרי הילד ומחזיר לעצמו את הכוס. "נכון, דן?"

"יצאנו עם דאדה," אומר דניאל. "כיף וביסקוויטים. אבא שותה."

"תודה, דן," אומר ריק.

ריק רואה שהוא הסיר את מכנסיו של דניאל ואת החיתול שלו, אבל לא החליף אותם. שלולית נקוותה על הרצפה, ודניאל הרטיב את גרביו. אפודתו, המשתלשלת מטה, רטובה גם היא.

הוא אומר לה, "את חושבת שנרדמתי, אבל לא נרדמתי. חשבתי, או יותר נכון חלמתי. כן, חלומות מועילים..."

"ואתה מצפה שאני אשאל על מה?"

"היה לי רעיון," הוא אומר. "אתמול היה יום ההולדת הארבעים וחמישה שלי, ועשינו חיים. חלמתי שאנחנו כותבים ברכה לדן ליום ההולדת הארבעים וחמישה שלו. ברכה שהוא לא יורשה לפתוח עד אז."

"אני מבינה," היא אומרת ומתיישבת. דן משחק לרגליה.

"אחרי הכול," הוא ממשיך, "אני חושב יותר ויותר על העבר, כמוך. אני חושב על הורי, על להיות ילד, על אחַי, על הבית, על הכול. נכתוב לו ברכה, ואת תוכלי לאייר אותה. נכין אותה עכשיו, נשים אותה בצד ונשכח ממנה. שנים יעברו, ויום אחד, כשדן יהיה בן ארבעים וחמש עם שיער מאפיר וברך כואבת, הוא יזכור אותה ויפתח אותה. נשלח לו את אהבתנו מהעולם הבא. מובן שאת עוד תהיי אז בחיים, אבל קרוב לוודאי שאני לא אהיה. באותם רגעים, בכל אופן, שבהם יקרא אותה, אהיה חי בתודעתו. מה את אומרת, אנה? הייתי שמח מאוד לקבל כרטיס ברכה מהורי ליום ההולדת הארבעים וחמישה שלי. כל היום חשבתי שזה פשוט יופיע בדלת, את מבינה."

הוא מבין שגם היא שתתה אחרי השיעור שלה. כעת, כמו תמיד, היא מתחילה לפרוש את איורי הראשים, החזות והידיים על הרצפה. דניאל מתרוצץ על הגיליונות הגדולים, בעוד ריק בוחן אותם, מנסה למצוא מילות שבח שלא אמר קודם. היא מקווה למכור כמה מיצירותיה בסופו של דבר, כדי להוסיף להכנסתם.

היא אומרת, "כרטיס ברכה זה מצוין. זה רעיון טוב ומחווה מתוקה ונדיבה. אבל זה לא מספיק."

"מה זאת אומרת?" הוא אומר. הוא ממשיך. "אולי את צודקת. כשחלמתי, חשבתי כל הזמן על הסצנה האחרונה של ´תותי בר´."

"מה קורה שם?"

"האיש הזקן, שעורך מסע אחרון למפגש עם הדמויות החשובות של חייו, לא מנופף בסוף לשלום להוריו?"

"זה מה שאנחנו צריכים לעשות," היא אומרת. "לצלם קלטת וידיאו לדניאל ולשים אותה במעטפה סגורה."

"כן," הוא אומר, לוגם מכוס שמצא ליד הכיסא. "זה רעיון גאוני."

"אבל אנחנו די שיכורים," היא אומרת. "הוא יֵשב מול זה, בן ארבעים וחמש. הוא יריץ את הקלטת סוף סוף ו —"

"אז כבר לא יהיו קלטות," אומר ריק. "הן יהיו במוזיאון. אבל יוכלו להמיר את זה לאיזו טכנולוגיה שלא תהיה להם אז."

היא אומרת, "הנקודה שלי היא שאחרי כל הזמן הזה הוא יראה שני אנשים שיכורים. מה התראפיסט שלו יגיד?"

"אנחנו לא רוצים שהוא ידע שאני ואת עשינו חיים לפעמים?"

"או-קיי," היא אומרת. "אבל אם אנחנו הולכים לעשות את זה, אנחנו צריכים להיות מוכנים."

"טוב," הוא אומר. "אנחנו יכולים..."

"מה?"

"ללבוש חולצות לבנות. השיער שלי נראה שטוח מדי?"

"אנחנו נראים בסדר," היא אומרת. "לפחות אני, ולך לא אכפת. אבל אנחנו צריכים לחשוב על מה אנחנו הולכים להגיד. יכול להיות שהקלטת הזאת תהיה דבר גדול בשביל דן. תאר לעצמך אם אבא שלך היה מדבר איתך עכשיו."

"את צודקת," הוא אומר. אביו התאבד לפני עשר שנים כמעט. "אנה, מה היית רוצה להגיד לדן?"

"יש כל כך הרבה... באמת, אני עוד לא יודעת."

"אנחנו גם צריכים לחשוב על הדרך שבה אנחנו מדברים אליו," הוא אומר. "בתרחיש הזה הוא לא בן שנתיים. הוא בגילי. אנחנו לא יכולים לעשות קולות של תינוקות, או לקרוא לו דני-נדי-פעמוני."

הם מתווכחים על האופי המדויק של המסר, מה יכול הורה להגיד לבנו בן הארבעים וחמש, שכעת הוא רק בן שנתיים וחצי, יושב על הרצפה ושר לעצמו "עכביש קטנטן". מובן שהדיונים יכולים להימשך לנצח: האם עליהם לתת לדניאל עידוד ועצות, או כמה זיכרונות, או תערובת של כל השלושה. הם מחליטים שמכיוון שהם מתעייפים ונמלאים חששות, עליהם להכין לפחות את המצלמה.

בשעה שהיא הולכת למרתף להביא אותה, הוא מכין לדניאל את החלב שלו, מלביש אותו בפיג´מה הכחולה עם הקצוות הלבנים ורודף אחריו ברחבי המטבח עם מטלית רטובה. היא גוררת את המצלמה ואת החצובה אל הסלון.

אף שלא החליטו מה לומר, הם ימשיכו עם ההסרטה, מתוך ביטחון שמשהו יצוץ בראשם. אולי תהפוך ספונטניות זו את המברק הקצר שלהם אל העתיד לפחות יומרני.

ריק נושא את עץ חג המולד לכיוון הספה, שם ישבו כדי להסריט את המסר. הוא מדליק את האורות. הוא בוחן את אשתו מבעד לעדשת המצלמה. היא פרעה את שערה.

"את נראית מדהים!"

היא שואלת, "להוריד את נעלי הבית?"

"אנה, נעלי הבית שלך לא יונצחו. אני אצלם מהמותניים ומעלה."

היא קמה ומביטה בו מבעד לעינית, אומרת לו שהוא יפה עד כמה שהוא יכול להיות. הוא מדליק את המצלמה ורואה שיש רק עוד חמש-עשרה דקות על הקלטת.

המצלמה פועלת והוא ממהר אל הספה, נזהר לא למעוד. הם לא יוכלו לעשות זאת שוב. הוא מבחין בסרדין אכול למחצה על זרוע הספה, ומכניס אותו אל כיסו.

ריק מתיישב, יודע שזה עסק רציני, כי במובן מסוים הוא כבר מת מזה זמן. המושג שלדניאל יש עליו כבר התפתח. שניהם יסתכסכו בכמה הזדמנויות, ייתכן שדניאל יאהב אותו, אבל גם יתעב אותו, בדרך הרגילה. לדניאל לא תוכל שלא להיות תפיסה מורכבת של עברו, אך מילים אלה מהנצח ישמשו כתזכורת פשוטה. אחרי הכול, הלא-אהובים הם האנשים המסוכנים ביותר על פני האדמה.

הנורה שעל המצלמה מהבהבת. אנה וריק מפנים את ראשיהם ומביטים אל תוך הירח האפל של העדשה, איש מהם אינו מדבר למשך מה שנדמה כרגע ארוך. לבסוף אומר ריק, "שלום" במבוכה מסוימת, כאילו הוא פוגש איזה זר בפעם הראשונה. אף פעם אין הוא עצבני כל כך על הבמה. אנה, חסרת אונים אף היא, מחקה אותו.

"שלום, דניאל, בני," היא אומרת. "זאת אמא."

"ואבא," אומר ריק.

"כן," היא אומרת. "אנחנו כאן!"

"ההורים שלך," הוא אומר. "זוכר אותנו? זוכר את היום הזה?"

משתררת שתיקה. הם תוהים מה לעשות.

אנה מסתובבת אז אל ריק, שמה את ידיה על פניו. היא מלטפת את פניו כאילו מציירת אותם בשביל המצלמה. היא לוקחת את ידו ומצמידה את אצבעותיו אל שפתיה ולחייה. ריק רוכן ולוקח את ראשה בין ידיו ומנשק את לחייה ואת מצחה ואת שפתיה, היא מלטפת את שערו ומושכת אותו אליה.

כשראשיהם צמודים זה לזה הם מתחילים לצעוק, "שלום, דן, אנחנו מקווים שאתה בסדר, רק רצינו להגיד שלום."

"כן, נכון," מתערב האחר. "שלום!"

"אנחנו מקווים שהיה לך יום הולדת ארבעים וחמישה מוצלח, דן, עם הרבה מתנות."

"כן, ואנחנו מקווים שאתה בסדר, וגם אשתך, או מי שהיא לא תהיה."

"כן, שלום... אשתו של דן."

"והילדים של דן," היא מוסיפה.

"כן," הוא אומר. "הילדים של דן — כמה שיש, בנים או בנות או מה שלא יהיה — כל טוב! שלכל אחד מכם יהיו חיים טובים!"

"כן, כן!" היא אומרת. "כל זה ועוד!"

"עוד ועוד ועוד!" אומר ריק.

אחרי הנשיקות והליטופים וההתכרבלויות ואמירות השלום, הם אינם יודעים מה לעשות במעט הזמן שנותר, אבל בתזמון מושלם יש לדניאל רעיון. הוא חוצה את הרצפה ומטפס על שניהם, והם מנשקים אותו ומעבירים אותו ביניהם ומשכנעים אותו לנופף לעצמו. לאחר שעשה זאת, הוא עוצם את עיניו, ראשו נופל על זרועה של אמו והוא ממצמץ בשפתיו. ובעוד הקלטת מתקדמת אל סופה, והגשם יורד בחוץ והזמן חולף, הם רוצים שיהיה בטוח לפחות בדבר אחד, יותר מארבעים שנה אל תוך העתיד, כשיתבונן באנשים מיושנים אלה מהעבר, היושבים על הספה ליד עץ חג המולד, שבלילה זה אהבו אותו ואהבו זה את זה.

"שלום, דניאל," אומרת אנה.

"שלום," אומר ריק.

"שלום, שלום," הם אומרים יחד.

מתוך "הגוף" מאת חניף קוריישי, מאנגלית: עופר שור, הוצאת זמורה ביתן.

חניף קוריישי הוא סופר ותסריטאי שזכה בפרסים רבים. מספריו שראו אור ב"זמורה ביתן": "הבודהה מהפרברים", "האלבום השחור", "אהבה בימי עצב", "כל היום חצות הליל", "אינטימיות" ו"הכישרון של גבריאל". "הגוף" כולל מבחר סיפורים העוסקים בכאב ובאושר הכרוכים ביחסים בין הורים לילדיהם ובין בני זוג ובמתחים של גיל ההתבגרות.