הרחוב הריק
למראה רחובות אוקראינה המלאים מפגינים, זועק שיממונו של הרחוב הישראלי. כי "מה אני כבר יכול לעשות?"
בפעם השנייה בתוך שנה יוצאים אזרחיה של רפובליקה סובייטית לשעבר לרחובות ודורשים את הגשמת הדמוקרטיה. בפעם הקודמת היו אלה אזרחי גרוזיה, שקמו על האב המייסד אדואר שוורנדזה והכריחו אותו להתפטר, אחרי שניצח בבחירות שחוסר חוקיותן היה ברור לכל. ללא יריות, בכוחה של התביעה העממית הלא מתפשרת, הם הכריחו את הממשל לעשות צדק, בניגוד לרצונו.
הפעם מדובר באוקראינה: גם שם נראות תוצאות הבחירות כמזויפות, גם שם השלטון טוען שניצח. גם שם אלפים רבים של אזרחים יוצאים לרחובות, לעמוד בשלג ובקור ולדרוש צדק. גם שם לא עושה רושם שהם מתכוונים לוותר, למרות שהשלטון מגייס חיילים ופועלים ומציב כידונים מול הפרחים.
וקשה שלא להתפעל. האנשים האלה הרי לא גדלו בדמוקרטיה של ממש, לא ינקו את תחושת העוצמה הפוליטית של אזרח שנולד חופשי. חייהם קשים, מצוקתם הכלכלית גדולה, השלטון החדש אינו יכול להבטיח להם הרבה יותר מהנוכחי. אבל אחרי שנוגעו בסם המשכר של החופש, הם אינם יכולים לוותר עליו. הם מוכנים להסתכן בקור, ואולי גם באש החיילים, ולא יאמרו די עד שהצדק יופיע.
וקשה שלא להרהר בצער במדינה אחרת, דמוקרטית, שבה כבר מזמן אין האזרחים יוצאים לרחובות למען צדק. מדינה שבה, למרות שכל המוסדות של מדינת חוקה מתקיימים, אין לאזרח תחושה אמיתית של עוצמה פוליטית, יכולת להשפיע וצורך זועק לשנות. מדינה שבה הבעיות אינן קטנות יותר מזיוף של בחירות, המועקה אינה קטנה יותר, האזרחים אינם משוכנעים פחות שככה זה לא יכול להימשך.
אבל הם אינם יוצאים לרחובות, לא מחוסר אכפתיות אלא מתחושה של חוסר אונים. הם מנידים בראשם בייאוש מול הטלוויזיה, אומרים בסקרים שספק אם המדינה תמשיך להתקיים בעוד כמה עשרות שנים ומסכמים לעצמם במילים "מה אני כבר יכול לעשות". מדינה שבה המקרר (של רוב האנשים) מלא, אבל הרחוב ריק.
הרחוק הריק (2)
"בשאר אסד מושיט יד לשלום", אמר טריה לארסן אתמול. כמו עץ שנופל ביער ואין שם מי שישמע, ספק אם דבריו של שליח האו"ם עוררו רעש כלשהו. מי זה טריה לארסן, שנחשד כבר מזמן בחיבה לערבים, ואפילו ביחסים טובים עם ערפאת ימ"ש, שנקשיב לו? מי זה בשאר אסד, שליט צעיר הנתון להשפעת החיזבאללה ונלחץ על-ידי האמריקנים, שנתייחס ברצינות למסריו?
מי לא התגייס לזלזל באסד? מראש הממשלה ועד שר האוצר, חזית ללא סדק של מנהיגים ישראלים דיברה בזלזול על הלחץ שבו הוא נתון, על זה שהוא זוחל לחיקנו ואסור לנו לתת לו להגיע לשם. אבל מה לנו כי נלין על שרון ונתניהו, אם מה שמכונה מחנה השלום אינו מוציא הגה. מה אפשר לתבוע מאנשי הליכוד, אם מפלגת העבודה לא קיימת, והתנועות שהוציאו פעם מאות אלפים לרחוב לא מרימות אפילו הפגנונת כדי שיתייחסו למחוות מסוריה ברצינות?
הגוף היחיד שמאותת נואשות שכדאי לדבר עם הסורים הוא דווקא צה"ל, אבל לפרדוקס הזה כבר התרגלנו: לא פעם צבא העם מאמין בסיכוי מדיני הרבה יותר – לא רק מהדרג המדיני, אלא גם מהעם עצמו.
פעם, לא מזמן, כשאביו של אסד ("המנהיג הגדול", כהגדרתו של אהוד ברק) שלט בדמשק, נסב הוויכוח סביב מחיר ההסדר על כמה עשרות מטרים בצפון הכנרת. אבל אסד הבן הוא הרי חלש, ועם ערבי חלש לא מדברים. מתי נדבר אתו? כשיהיה חזק, כמובן. ועד אז, הרחוב יישאר ריק.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
