תפארת האחדות
ממשלת אחדות לאומית היא מתכון שאינו מקובל בשום מדינה מתוקנת. בכמיהתה לחסות בצל שרון מצהירה העבודה שהדמוקרטיה היא סוג של ניג'וס עבורה
המילה אחדות מהלכת קסמים על הציבור בישראלי. בכל זמן נתון יש רוב מובהק התומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית. זוהי עדות לשמרנותה של חברה. "אחדות", "לכידות", "עם אחד" "שלום בית" וכיו"ב הן מילות קוד ימניות.
אחדות לאומית היא מתכון פוליטי נדיר שאינו קיים בשום מדינה מתוקנת, גם לא בכאלה הסובלות משסעים חברתיים חריפים. ואילו אצלנו הפכה האחדות למיסטיפיקציה ולאמונה מופרכת, לפיה חלוקת שלל שלטונית בין שתי המפלגות הגדולות האמורות בכלל לקיים יחסים אנטגוניסטיים ביניהן - תביא שקט, שלווה, שבת אחים גם יחד ואף תקדם נושאים רבים שבהם ממשלות צרות מתקשות לפעול בשל המארב המתמיד מצד האופוזיציה. אשרי המאמינים. ההיסטוריה הקצרה והטרייה יחסית של ממשלות האחדות בישראל מלמדת בדיוק את ההיפך.
לכאורה היו שלוש ממשלות אחדות. בפועל שתיים. את יוזמתו של ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול, לצרף לממשלתו ערב מלחמת 67' את מנהיג חרות מנחם בגין ואת מנהיג הליברלים יוסף ספיר כשרים בלתי תיק לממשלתו ומלכתחילה לזמן קצוב, קשה להגדיר כאחדות. לפיכך, ממשלת האחדות הראשונה הייתה זו של שמיר-פרס ('84-88') והשנייה של שרון-פואד (01'-02').
למתרפקים תזכורת: בממשלת האחדות הראשונה חתם שר החוץ דאז, פרס, על הסכם לונדון עם המלך חוסיין שממנו התנערו שמיר ורבין. בתחום הביטחוני הנהיג שר הביטחון דאז רבין את מחלקת הגפיים, קרי, הוא הוביל מדיניות ברוטאלית שעיקרה שבירת ידיים ורגליים והאינתיפאדה הראשונה צברה תאוצה ונמשכה כשבע שנים. מחליפו ארנס ( אחרי "התרגיל המסריח" וסילוק העבודה מהממשלה), ניהל מדיניות שפויה וליברלית יותר, לא הרס ולו בית אחד ותמך בנסיגת צה"ל מעזה. ואילו שמיר, בראשות אותה ממשלה צרה, הלך למדריד והסכים לראשונה לעיקרון של שטחים תמורת שלום. רבין לימים, כראש ממשלה צרה (92'), יחתום על אוסלו ויסיים את האינתיפאדה. ללמדנו שממשלה צרה מעיזה הרבה יותר ומשיגה יותר.
"הישג נוסף" של ממשלת האחדות ההיא היה כאמור "התרגיל המסריח", שבו פרס חבר לדרעי, הצחנה עלתה השמיימה, חוקק החוק האומלל לבחירה ישירה ומאז הפכנו לאיטליה - כל שנתיים בחירות. גם בתחומי שלטון החוק רשמה ממשלת האחדות ההיא "הישגים מזהירים": בושלה חנינה לאנשי השב"כ (ומאז אנו נאלצים לשמוע את תובנותיו של אהוד יתום מדי יום), פרס כשר אוצר וביילין כסגנו הלעיטו והשחיתו את ש"ס, היועץ המשפטי דאז יצחק זמיר קופד ראשו והדרך לסיציליה התקצרה. באין אופוזיציה פוליטית גם נוגדני שלטון אחרים נחלשים, ובראשם מערכת אכיפת החוק. האחדות משחיתה, משבשת את החוקים הקאנוניים של הדמוקרטיה והופכת אותה לתיבה ריקה.
ומה קרה בממשלת האחדות השנייה? יו"ר מפלגת העבודה דאז בנימין (פואד) בן-אליעזר שימש קבלן הפיצוצים של שרון, העבודה כמקשה אחת תמכה במדיניות של נתניהו, בקיצוץ החד בקצבאות ובחיסול מערכות התמיכה הציבוריות. כשכבר תפסה את עצמה ופרשה, זה היה מאוחר מדי, איש לא האמין לה, פואד הודח והומלך מצנע, ושרון ריסק להם ת'צורה בבחירות.
ההיסטוריה הקצרה של שתי ממשלות האחדות בישראל מלמדת כי הימין מרוסן דווקא בממשלה צרה והשמאל מצליח לממש את מדיניותו אף הוא בממשלה צרה. התחום היחידי שבו זזים יחד הוא התחום הכלכלי, וגם זה לא מפתיע. שתי המפלגות מאמינות בכלכלה חופשית ופרועה, אחת בריש גלי והשנייה עודנה מתחסדת.
אז מה עכשיו? שרון רוצה את פרס, שרוצה את שרון עוד יותר. בסוף זה יסתדר להם, תהייה ממשלת אחדות, בשם ההתנתקות כמובן, שיכולה להתבצע גם בלי כניסת העבודה לממשלה. ההתנתקות ספק אם תתבצע טרם הבחירות, וגם אם תתבצע, תיזקף כולה לזכות שרון. העבודה מזמינה את עצמה אפוא למיתת נשיקה בכניסתה לממשלת שרון. (מחשבה קונספירטיבית: אולי העבודה מתכננת במודע להתכווץ בחצי, להפוך למפלגה קטנה ממש, ללשון מאזניים, וסוף סוף להשיג השפעה).
העניין האובססיבי של פרס באחדות ברור: הוא תמיד ראה באופוזיציה דה-קונסטרוקציה: זירה חסרת תוחלת. קל וחומר עתה, כשזמנו הפוליטי שאול. גם שאר בכירי העבודה (לפחות בעיני עצמם), מבקשים חיי שעה ושיירי שלטון. הם מזהים את הזמן השמרני ומבינים שההגמוניה של שרון והליכוד אינם קרבים לקיצם.
אלא שמפלגה שלא תדע לשרוד חורפים – גם קשים ומתמשכים – לא תראה אביבים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
