הגויים היו מתים על זה

השערורייה האמיתית שליוותה את פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע לא היתה זו הסוערת והמתוקשרת, אלא דווקא היעדרותו של "הכלה הסורית" ממצבת המועמדים לפרס סרט השנה, וכן העובדה שיצא אותו ערב בידיים ריקות. שכן לא רק שמדובר באחד הסרטים הרהוטים שבקעו השנה מעם תחומי הקולנוע המקומי, אלא שזהו גם סרט "ייצוגי" מאוד – כזה שמשלב אמירה פוליטית עוטה תדמית ליברלית וערבה לאוזן זרה עם סיפור מלודרמטי עשוי כהלכה שאינו נוסק לגבהיי טונים צורמים מדי, אם בכלל.

לפרוץ את המנגנון הגברי

לכאורה זהו סיפור הלקוח מדפי המציאות – מעשה דומה לו תיעד הבמאי ערן ריקליס בסרטו היפה, "וגבול נתן" – על המתחולל ביום כלולותיה של צעירה דרוזית (קלרה חורי) מהכפר מג'דל שמס שבגולן לכוכב טלוויזיה סורי לו שודכה. מאליו ברור כי מרגע שבו תחצה את הגבול שוב לא תוכל לחזור אל ביתה ולפגוש במשפחתה, וכך נעטפים האירוע וההכנות לו בכאב הפרידה. דבר לא מכין את המשתתפים – בהם אח סורר שנודה על ידי אביו ובני כפרו לאחר שנישא לרוסיה ועקר למוסקבה, ואח אחר שהוא איש עסקים מפוקפק – לדרמה שעתידה להתרחש על מעבר הגבול. סבך בירוקרטי (שהסרט, בחוסר עידון מסוים, מציג את הסורים כאחראים לו בעיקשותם) מותיר את הכלה לא פה ולא שם, קורבן להתקוטטות אפרים קישונית כמעט בין שני אוחזי חותמת.

לכאורה, הודגש בפסקה הקודמת, שכן בין השורות מגולל "הכלה הסורית" סיפור אחר בתכלית. זה של אחותה הבכורה של הכלה (השחקנית הנפלאה היאם עבאס) הלכודה במערכת נישואים מסורתית ומדכאת, ומבקשת לפרוץ את המנגנון הגברי המגביל והמכניע. כך נהפך מצבה של האחות הצעירה, המובלת בשתיקה (היא כמעט ואינה פוצה פה לאורך כל הסרט) אל עבר גורל דומה למעין שיקוף מראה של חייה שלה. כך גם נהפך מעבר הגבול בו תקועה הכלה לאתר סמלי המבטא מצוקה – אך גם יוזמה ותעוזה – נשית בתוך סיטואציה של כיבוש (מעניין, אגב, שהזיהוי הזה בין דיכוי צבאי לגברי עלה גם בסרט קצר מעולה, "נקודת תצפית", שביימה ב-90' דינה צבי-ריקליס, אשת הבמאי).

כלה במעבר הגבול

הגבול אפוא הוא המקום בו נעות נשים במטרה לפרוץ את גורלן. אין זה מקרה שהסרט נחתם בשתי תנועות הפוכות – זו של הכלה וזו של אחותה – בכיוונן ובמשמעותן. וישנה בו עוד תנועה אחת, זו של נציגת האו"ם (ג'ולי אן רות), שאף היא חווה את מנת הניצול שלה – רומן חסר תוחלת עם אחי הכלה הסורית, איש העסקים ההוא – ומוצאת עצמה מתרוצצת בין שני צדי הגבול, "מופעלת" כמריונטה בידיהם של שני פקידים-גברים. הגבול – בסרט ובכלל – הוא מקום המייצג סדר גברי, וסרטו של ריקליס (על פי תסריט של סוהא עארף ושלו) מתאר בתבונה והרבה רגישות את מקומן של נשים – דרוזיות ובכלל – בתוך הסדר הזה.

"הכלה הסורית" הוא קודם כל סרט מרגש, והדימוי של קלרה חורי, בשמלת כלולות צחורה, ישובה על כסא במעבר הגבול נחרת היטב בזיכרון, ומצליח להעניק לסרט מימד אנושי וסוריאליסטי נוקב. תרומה משמעותית להצלחה מרים פה צוות השחקנים כולו, אך בולטים בו עבאס שפניה האקספרסיביות מלוות את הצופה גם ימים אחרי ההקרנה, ומכרם חורי, מענקי השחקנים בארץ הזאת, בתפקיד אבי הכלה, אסיר פוליטי לשעבר, שהתעקשותו ללוות את בתו אל הגבול מחוללת כמה מרגעיו הדרמטיים היפים של הסרט. חבל על כן, שדמות כמו זו של נציגו האטום של הממשל הישראלי שמגלם אורי גבריאל לא עודנה ונותרה בגדר סטריאוטיפ גס בלבד, וכן – שכמה משפטים בנאליים, פסיאודו-ליברליים, על הכיבוש הישראלי בגולן, לא נשמרו לגרסת הסרט המופצת בחו"ל. מומלץ בחום!