לא נטשנו אותו לרגע
חזרתו הביתה של עזאם עזאם, אירוע אנושי משמח, היא עוד צעד בתוך מהלך גדול
שחרורו של עזאם עזאם
הוא קודם כל אירוע אנושי משמח. אם עזאם אכן עבר על החוק המצרי ודאי ששילם די והותר, ואם היה קורבן חף מפשע מדובר בסיומה של טרגדיה אנושית. האירוע גם מעיד על כך שישראל לא נטשה את עזאם למרות העובדה שאינו יהודי, טיעון שלא מעטים העלו במהלך שנות מאסרו.
במישור המדיני, מסמלת עיסקת עזאם את סופו של עידן החד-צדדיות. להסכם הישראלי-מצרי יש משמעות ברורה: מצרים מקבלת את תפקיד המגשר, המסייע לכל הצדדים לרדת מן העצים עליהם טיפסו בארבע שנים של עימות אלים.
בפוליטיקה ובמדינאות אין סנטימנטים. האינטרסים של הנשיא מובארק ברורים, ומשתרעים מבירות ערב והזירה הפנים-מצרית ועד וושינגטון. מובארק זקוק ליציבות, לקידום העניין הפלסטיני, להתבססות של שלטון אחראי ברמאללה ועזה ולחידוש התהליך המדיני. כל אלה עולים בקנה אחד עם טובתם של הישראלים והפלסטינים, אם כי לא אנחנו ולא הם הזדרזנו להודות בכך.
ראש הממשלה אריאל שרון רשאי גם הוא לברך את עצמו. כבר זמן רב שאנו שואלים מה שרון רוצה באמת, אבל נדמה שהשאלה הזו כבר אינה חשובה. שרון גילה נחישות, שעזרה לו להתגבר על מכשלות, שחלקן מעשה ידיו שלו; מיומנותו הפוליטית הובילה אותו אל מה שנראה כאפשרות סבירה לכינון ממשלה, שבעזרתה יוכל לבצע את תוכנית ההתנתקות. נדמה שככל שמועד הביצוע מתקרב, מבין ראש הממשלה שאשליית החד-צדדיות, ששימשה לו כלי לשיווק התוכנית בשלבים הראשונים, היא עכשיו לרועץ. ואז, כמו שקורה לגנרלים שיש להם מזל, מגיעה ההזדמנות לשינוי כיוון.
קל למכור את החד-צדדיות. היא עולה בקנה אחד עם האמונה שבכוחנו לעצב לבד את המציאות באזור עוין. היא עונה על התסכול, הנובע מכך שלמרות עוצמתה הכלכלית והצבאית של ישראל, היא מתקשה להגיע להכרעות וליציבות לאורך זמן. אבל החד-צדדיות היא אשליה מסוכנת. בסופו של דבר, שום מהלך כוחני, קדימה או אחורה, אינו צולח אם אין לו צד שני.
שרון שיווק את ההתנתקות לעם כואב ומדמם, שלא רצה לשמוע על פרטנר. כך הצליח להפוך מהלך שרוב הצמרת המדינית והצבאית התנגדה לו לפופולרי בציבור ונתמך על-ידי רוב בכנסת. אבל בשטח, התנתקות חד-צדדית עלולה להיות הרת אסון. כל הטענות שהטיחו בתוכנית מתנגדיה יש להן ממש ובסיס. גם חלק מתומכיה, בעיקר במערכות הביצועיות, עשו זאת בחריקת שיניים, ותוך אמירה בחדרים סגורים ש"מדובר בתוכנית מוטעית, אבל לעצור אותה עכשיו יעלה בנזק גדול עוד יותר מאשר להמשיך קדימה".
ועכשיו, אחרי מות ערפאת ובשל האינטרס המצרי, נמצא לשרון הסולם. בחסות המצרית יוכלו הפלסטינים להגיע להסכמה בינם לבין עצמם, הסכמה שישראל תעמיד פנים שאינה מתחשבת בה אבל בפועל תשתף עמה פעולה. המצרים יסייעו ללקיחת האחריות הפלסטינית, ויספקו מסווה לצעדים שנויים במחלוקת ביטחונית, כמו פינוי ציר פילדלפי. הם יהיו המבוגר האחראי שמאחוריו מסתתר הפרטנר, באופן שמאפשר לכל הצדדים להעמיד פנים שהם מדברים עם עצמם.
מרגע לרגע, מצעד לצעד, מתקרבים הצדדים אל רגע האמת. ברגע הזה לא תהיה להם ברירה אלא לוותר על הנראטיבים הנוחים, שמאחוריהם התבצרו בארבע השנים האחרונות. הם יצטרכו לשוב ולהכיר באינטרס המשותף, למרות השנאה והדם, ואפילו להודות באחריות, כל אחד בצידו, לחלק משפיכות הדמים. האם זה אכן יקרה? קשה לדעת. אבל חזרתו הביתה של עזאם עזאם, אירוע אנושי משמח, היא עוד צעד בתוך המהלך הגדול הזה, שעדיין לא נפלה בו הכרעה סופית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
