המכבש של שש

אמיר לווינשטיין, עורך-דין, נסע ביום חורף סוער מירושלים למשרדו בתל-אביב, כשלפתע, סמוך למחלף המחבר את כביש 1 עם כביש חוצה ישראל, שמע פיצוץ. "מזל שנסעתי לאט, אחרת הייתי מתהפך", הוא מספר. הוא עצר בשולי קטע כביש האגרה שבחיבור בין שני הכבישים, והבחין, לדבריו, ששלט של כביש האגרה ניתק ממקומו, כנראה בגלל הרוח, ופגע בצמיג הרכב.

למקום הגיע סיור של חברת כביש חוצה ישראל, שתפקידו לסייע לנהגים שנתקלים בבעיות בכביש, ובזריזות מיומנת החליף לו גלגל. "הסייר אף התנצל וביקש את פרטי לצורך תחקור האירוע, כדי שלא יחזור על עצמו. חשבתי לעצמי: 'כל הכבוד', ומיהרתי לתת פרטים", מספר לווינשטיין.

שנה עברה, ובאחרונה נדהם לווינשטיין כשקיבל לביתו כתב תביעה מקוצר מטעם דרך ארץ, זכיינית כביש 6, בו הוא נדרש לשלם סכום של 13,102 שקל, עלות מעקה בטיחות של הכביש שלכאורה הרס, כולל שכר טרחת שמאי והפרשי הצמדה וריבית. בכתב התביעה כותבת חברת דרך ארץ: אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנהג שנהג ברכב הפוגע לא נקט זהירות סבירה מאשר שנקט זהירות כזו, ועל כן על הנהג הראיה להוכיח כי לא היתה לגבי נסיבות התאונה רשלנות שיחויב בגינה.

בדרך ארץ אמרו בתגובה: "החברה בוחנת לגופה כל תביעה של גרימת נזק על הכביש. במקרים שבהם נגרמים הנזקים מנהיגה רשלנית, תובעת החברה את נזקיה, כמקובל על-ידי גופים אחרים. במקרה הנדון מדובר בגרימת נזק בגדר בטיחות ללא כל סיבה שתלויה בגורמי הכביש ובתנועה בקטע הכביש, שהוא ישר ותקין ללא מכשולים או עיקולים".

שבעי רצון?

בימים אלה חוגג כביש 6, חוצה ישראל, שנה להפעלתו המלאה - 86 ק"מ מגדרה לחדרה. אצל זכיינית הכביש - חברת דרך ארץ, הנשלטת על-ידי החברות אפריקה ישראל, שיכון ובינוי וקנדיאן היי-ווייז - מחייכים בשביעות רצון. ההכנסות מהכביש, הפועל במסגרת חוק מיוחד שחוקק עבורו, מתקרבות ל-330 אלף שקל ביום. יותר מ-95% מהנהגים העוברים בו משלמים את האגרה בזמן.

אבל להצלחה הזו, מתברר, יש מחיר. במסגרת החוק והתקנות הוקמה מטעם הממשלה ועדת ערר, בראשות עו"ד אילן בומבך, שתפקידה לדון בערעורים של נהגים על דרישות תשלום, חובות או פעולות אכיפה של זכיינית הכביש. הוועדה דנה בערעורים ולעתים פוסקת להפחית חובות לנהגים שטענותיהם נמצאו ראויות.

מעיון בפסקי-הדין של הוועדה - שייחשפו כאן לראשונה - עולה כי התנהלותה של דרך ארץ מול הנהגים לוקה במה שאפשר לכנות יד קלה על ההדק בכל הנוגע להפעלת סמכויות האכיפה שניתנו לה, לעתים עד כדי שרירות ואטימות לב, ואפילו אבסורד. לעתים אף מתעורר ספק אם פעולות החברה מתיישבות עם התקנות שחוקקו לצורך זה.

פסקי-הדין מגלים תמונה עגומה על הפרויקט היומרני והמצליח, שנתן לראשונה ליזמים פרטיים הזדמנות להחליף את הממשלה בשיטה שלפיה הם מממנים את כביש האגרה, ומקבלים בתמורה זיכיון להפעלתו ולהפקת הרווחים ממנו במשך 30 שנה. אפשר, אם רוצים, להיזכר בדמותו של איש הטלוויזיה חיים הכט כשהוא עומד באמצע הכביש ובנפנופי ידיים סוערים צועק: סינגפור זה כאן. כמו בסינגפור, שבה העניק החוק ליזמי כבישי האגרה סמכויות נרחבות והפך אותם למעין דיקטטורים צרכניים, גם כאן נדמה שהכבוד לחרויות הפרט והרגישות לצרכנים נשכחו קצת לטובת מערכת הפקת רווחים חסרת פשרות.

מחרימים רכב ללא היסוס

מפסקי-הדין של ועדת הערר עולות כמה בעיות עקרוניות בנוגע לאופן פעולתה של דרך ארץ. ראשית מתברר כי גם לחברה יש מוסד ערר משלה. המוסד הזה, שמעטים יודעים עליו וככל הידוע החברה אינה מתאמצת להביא את דבר קיומו לידיעת הציבור, נקרא "פורום חייבים", ובו דנים מנהלי החברה בהפחתת חובם של נהגים אלה ואחרים. מי זוכה להפחתת חוב, ולפי אילו קריטריונים? לא ברור. הדיונים בוועדה נעשים ללא פרוטוקול, והקריטריונים לפיהם מחליטים אינם ידועים.

בוועדת הערר מטעם המדינה מותחים ביקורת על כך ואף מעלים ספק האם פעולת הפורום הזה מתיישבת עם החוק הנוגע לכביש האגרה. לוועדת הערר (מטעם המדינה - ע.פ) לא הוצגו מעולם קריטריונים של הפורום, נכתב בפסק-דין של ועדת הערר, ודרך ארץ מסבירה, כי מדובר בשיקולים עסקיים טהורים שהיא מפעילה בנסיבותיו המשתנות של כל עניין. נציין, כי הסבר בדבר שיקולים עסקיים עלול לא לעמוד בקנה אחד עם הוראות כביש האגרה.

כוחה הרב של דרך ארץ נובע בין היתר מסמכותה להפעיל אכיפה על נהגים גם ללא הליכי הוצאה לפועל. לחברה יש אפשרות, מכוח החוק והתקנות, לעכב נהגים חייבים באמצע הנסיעה, להחרים את רכבם ולשלוח אותו לחניון מיוחד, עוד לפני שנפתחו נגדם הליכי הוצאה לפועל. בעל הרכב מחויב בדמי אחסון של הרכב בסך 50 שקל ביום, ובנוסף ב-320 שקל דמי עיכוב הרכב וגרירתו. הביתה הוא כבר יגיע במונית. את רכבו הוא יקבל רק לאחר שישלם את חובו לחברה. בינתיים רישיון הנהיגה שלו לא מתחדש, אם פג תוקפו, והקנסות מתנפחים.

בנוסף, נוהגת דרך ארץ לפתוח בהליכי הוצאה לפועל נגד הנהגים החייבים 30 יום לאחר ששלחה להם התראה כדין, ועושה זאת בכל שלב - לפני שהוגש ערר, אחרי שהוגש, וגם בשלב שבו הוגש ערר וכבר נערך דיון, ורק לא ניתן עדיין פסק-דין.

על האפשרות האחרונה מותחת ועדת הערר ביקורת חריפה: זה המקרה הצורם ביותר. בעוד הוועדה יושבת על המדוכה לשם קבלת הכרעה בערר (עקב אלפי פניות, יש צוואר בקבוק עצום בוועדה - ע.פ), מזדרזת דרך ארץ ופותחת בהליכי הוצאה לפועל נגד העורר, המחכה לתומו להכרעת הוועדה.

"אנו רואים בהתנהלות זו מטעם דרך ארץ התנהגות שלא בתום לב בניסיון לקבוע עובדות בשטח, בטרם הכריעה הוועדה בעניין". הוועדה אף מכנה זאת מחטף.

עיוות נוסף שעליו מתרעמת ועדת הערר הוא דרישתה של דרך ארץ מנהגים חייבים לשלם בחשבונית אחת גם את התשלומים עבור הנסיעות, שאינם שנויים במחלוקת, וגם את הקנסות וההצמדות, שעליהם עשויים הנהגים לרצות לערער - מה שמחייב את הנהגים או לשלם הכול או להפוך לעבריינים שאינם משלמים חוב.

בפסק-דין של הוועדה נכתב: "לכאורה, ניתן להיצמד ללשון התקנות ולקבוע כי דרך ארץ ממלאת בדבקות את הוראות התקנות לעניין הנפקת החשבונות. עם זאת, בחינה כוללת של נסיבות העניין ושל התכלית הטמונה בתקנות לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולאור כללי מינהל תקין, מובילה אותנו למסקנה אחרת. לטעמנו, התקנה עוסקת בצד טכני-פורמלי של אופן משלוח הודעות החיוב (באותה חשבונית ובאותה מעטפה...) מנוסח התקנה עולה בבירור, כי כלל לא היה בכוונת המחוקק לחייב את דרך ארץ לכלול בחשבונית אחת גם את אגרת הנסיעות וגם את החיוב בגין הפיצוי והחזר ההוצאות עקב אי-תשלום חשבונית קודמת במועד".

לא מתאמצים לאתר נהגים

המצב הכי שכיח בעררים המוגשים על חיובי כביש 6 הוא חובות שנוצרו עקב כך שהודעות התשלום לא הגיעו אל הנהגים. מפסקי-הדין של ועדת הערר עולה שדרך ארץ לא ממש מתאמצת לאתר את הכתובת הנכונה של הנהגים. כך, למשל, נהג שהעתיק את מגוריו לקרית-ארבע נסע יום אחד בכביש, נעצר ורכבו הוחרם.

התברר כי למרות שרשם את כתובתו החדשה במשרד הפנים, הודעות התשלום לא הגיעו אליו, כי חברת דרך ארץ שיגרה אותן למען שגוי. עוד בטרם הגיש ערר, נקטה החברה נגדו הליכי הוצאה לפועל. "אין להעניש אותי על מחדליה של החברה", טען האיש בוועדת הערר. דרך ארץ מצידה האשימה את מכון הרישוי, שלא עדכן כראוי את הכתובת, ואת רשות הדואר. ועדת הערר פסקה כי "דרך ארץ לא עמדה בנטל להוכיח כי אכן טרחה ליצור קשר ולברר מדוע אינו משלם את הקנסות המצטברים". הרכב שוחרר, והאיש חויב לשלם את סכום הקרן בלבד.

"אין ועדת הערר רואה בעין יפה את הימנעותה של דרך ארץ מלפעול בשקידה סבירה לאיתור החייבים", נכתב באחד מפסקי-הדין של הוועדה. "מה הבעיה", שואל פסק-הדין, "לאתר אנשים במשרד הפנים או בשירות 144 של בזק, במקום להניח לחובותיהם להגיע לסכומים אסטרונומיים?".

גם ראני נאסר היה חייב לחברה 8,600 שקל בעקבות חוב שלא שולם וצבר קנסות. מכוניתו הוחרמה על-ידי החברה. הוא הגיש ערר והוועדה חייבה את דרך ארץ להחזיר לו 7,004 שקל. "דרך ארץ מעדיפה שלא לנקוט הליכים פשוטים יחסית כדי לאתר את החייב ולהמציא לו חשבונות", הסבירה הוועדה את פסיקתה.

נוסף על כל אלה, מערכת כביש 6 מייצרת מקרים אבסורדיים מעל לכל דמיון. ראובן אבן, מנכ"ל איגוד יבואני הרכב, מגדיר עצמו יקה פוץ, וככזה שילם לדרך ארץ תשלום מיוחד כדי לקבל חשבונות נסיעה מפורטים. "אני כנראה בין היחידים בארץ שבודק את חשבונות הכביש שלי", הוא אומר. "באחד החשבונות האחרונים בדקתי וראיתי כאילו באותה נסיעה ירדתי פעמיים בצומת קסם. זה, כידוע, בלתי אפשרי.

הרבה זמן התייבשתי על הקו עד שענתה לי הגברת בשירות והסבירה: 'אנחנו עושים תחשיב זמן נסיעה. הנסיעה לקחה לך יותר מדי זמן, אז חייבנו פעמיים'. עניתי לה: 'גברתי הנאווה, נאלצתי לבדוק רעש במנוע, אז עצרתי לצד הדרך'. 'אסור לעצור בשולי הכביש', הודיעה לי. עד כמה שאני יודע, לפי חוקי התעבורה אם אני עייף, מותר לי לעצור בצד הכביש. אחרי חודשיים עשו לי טובה והחזירו לי את הכסף, אבל מה עושה אדם שלא בודק את החשבונות שלו והוא לא הנהג הכי מהיר בתבל? בכל העולם מחשבים לי כניסה ויציאה מדרך מהירה ללא חישוב זמן".

ומקרה אחרון לקינוח: "אני בכלל שילמתי את חובי בזמן", מספר דורון מפתח-תקוה, "אבל אחרי חודשיים קיבלתי דרישה מהחברה לתשלום כפל קנס. כנראה על אזרחות טובה".

ועדת הערר: 4,000 פניות בשנה

על-פי החוק, נהג שחולק על דרישת תשלום שנשלחה לו או רואה עצמו נפגע מהפעלת סמכויות האכיפה של דרך ארץ, רשאי בתוך 30 יום מקבלת ההודעה על החיוב, או ממועד החרמת הרכב, להגיש ערר על כך בפני ועדת הערר. יש לפנות למזכירות ועדת הערר, במגדל טויוטה בדרך יגאל אלון בתל-אביב, ולהגיש כתב ערר בחמישה עותקים. יש לכתוב את נסיבות האירוע ולצרף כל אסמכתה רלוונטית.

כדאי לדעת: הוועדה מתחשבת בנהגים שמצבם הכלכלי קשה, כמו למשל במקרה של ירון בן חמו, שצבר חיובים על 177 נסיעות. רכבו הוחרם וחובו תפח מ-2,300 שקל ל-55 אלף שקל (כולל עלויות נלוות כמו דמי אחסון, פיצוי וכו'). הוא ערער, ולמרות שזלזל בדרישות התשלום, ועדת הערר הפחיתה את חובו ל-8,000 שקל בלבד, עקב מצבו הכלכלי הקשה.