להתראות נפאל, שלום קנצ'נדזונגה
מדינת סיקים היא פסיק קטן בגובה 8,450 מטר בין נפאל, טיבט ובוטאן. נמרוד הלוי יוצא עם עוד 8 טיילים נלהבים, מי יותר מי פחות, ל-4 ימים בהרים וביערות, וחוזר עם המון חוויות, לא כולן מוצלחות
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח.
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. הרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי
--------------------------------------------------------------------------------------------------
הנסיעה מקטמנדו לקאקארביטה, עיר גבול במזרח נפאל נמשכת, 27 שעות. משם, אחרי חציית הגבול, ממשיכים לעוד שעה בדרכים עד לסיליגורי, עיירה מאובקת וסואנת בצפון מזרח הודו.
מאחורינו כבר 14 שעות נסיעה. שיירת אוטובוסים נעצרת באמצע שום מקום,
ובאמצע הכביש החשוך הנהג שולף שמיכה מרופטת ונשכב לישון על הספסל הקדמי. אני מרגיש רחוק מאוד ומבודד, וגם חסר אונים. ברקע 40 נפאלים מורידים את נעליהם וקול נחירותיהם מתחיל להתפשט בחלל האוטובוס.
למחרת כבר היינו על ג'יפ. פנינו לדארג'ילינג הממוקמת בגבעות מדינת בנגל המערבית, בגובה 2,180 מטר.
דארג'ילינג שהתפרסמה בזכות התה המצוין שגדל בסביבותיה, היא עיר חביבה ושקטה במונחים הודים. פגשנו בה עוד מטיילים שעושים את נתיב ה"לונלי פלאנט" ונחתו באותו מלון שהתנ"ך שלנו ממליץ עליו. יחד התארגנו לצאת לכיוון גאנגטוק, בירת מדינת סיקים הצפונית, מעין ציפורן של זרת בין נפאל ממערב, בוטאן ממזרח וסין (טיבט) מצפון.
סיקים למען הסביבה
יש חוק במדינת סיקים שאוסר על מכירת שקיות ניילון. די שתיתפס יורק כדי להיקנס בסכום של עד 10,000 רופי (,1000 שקל) והשלכת האשפה במדינה מותרת רק באזורים מסוימים. וזאת הסיבה שגאנגטוק לא מלוכלכת.
תעריפי הנסיעה בג'יפ, התחליף המקומי לתחבורה ציבורית, קבועים ומפורסמים בכל מקום. אין כאן קבצנים, אין מטרדים, לשכת המידע לתיירים פתוחה ויעילה ומבחינות רבות אין דמיון בין מדינת סיקים להודו הגדולה.
חברים לדרך
את לוק ואלכס, שני צעירים אוסטרלים פגשנו בדארג'ילינג תוך כדי מרוץ מתיש אחרי אישורי כניסה למדינת סיקים. כדי להשיג אישור כזה היינו צריכים לבקר בלשכת התיירות של סיקים שיושבת במשרד השופט המחוזי, למלא טפסים, לצעוד 20 דקות עד המשרד לרישום זרים כדי לקבל חותמת ולטבול חלקית בנבכי הבירוקרטיה ההודית. ואז לחזור על עקבותינו ולהמתין עוד דקות ארוכות בלשכת סיקים עד לקבלת הנייר הנכסף. מאוחר יותר יתברר לנו שבמעבר הגבול אפשר לקבל בדיוק את אותו הנייר רק בלי כל הריצות המיותרות.
בערב, במלון, היכרנו גם את זאיין ודהארן, זוג מורים בני 50 מניו זינלד, שחיפשו מידע על סיקים וג'יפ להצטרף אליו.
כך קרה שעד שהגענו לגאנגטוק, אחרי עוד 5 שעות משותפות בג'יפ, כבר היינו משלחת מגובשת של שישה להוטים לצאת מערבה, לעבר הקנצ'נדזונגה, ההר השלישי בגובהו בעולם. החלטנו לצאת מיד, ובגלל שלכולם היו כל מיני אילוצים (אני קיבלתי אולטימטום מגלית: היא לא עולה מעל 3,500 מטר וגם לא הולכת יותר משבוע בהרים), הסתפקנו בטראק של ארבע ימים לדזונגרי לה.
את פאולה ודג'ונג, זוג הולנדים על סף גיל 50, שבשלושים שנה האחרונות הספיקו גם לגדל שני ילדים ולעשות טיולים ארוכים בעולם, פגשנו במלון בגאנגטוק. גם הם רצו להתקרב לרכס הקנצ'נדזונגה, וכך נסגרה ההרשמה והוחלט על יציאה ביום שלמחרת - 8 אנשים, 4 אזרחויות, 2 נשים וגיל ממוצע 37.
לב של קרח
מה שלא ידענו והצטערנו לגלות מאוחר מדי הוא שלזאיין, ידידנו היקר וטייל מנוסה, יש קוצב לב. לא עברו שעתיים של טיפוס וזאיין קיבל את הזצ הראשון. כנראה שהקוצב פירש לא נכון את המאמץ המוגבר ושיגר מכת חשמל היישר לתוך ליבו החלש. לא הייתי שם, אבל שמעתי שהוא דפק זעקה מצמררת, נפל ונחבל בראשו. אני לא יודע למה הוא לא חזר עוד באותו הרגע אחורנית, למטה.
אני בעצם כן יודע למה, כי הוא נורא רצה להמשיך. אבל אני פשוט לא מבין את זה. לי זה נראה כמו חוסר אחריות שגובל בפרובוקציה התאבדותית. איכשהו העברנו את האיתות המדאיג הזה באופטימיות פזיזה, והמשכנו לטפס לכיוון הרכס בלי או עם ההבנה שסכנת מוות אקטואלית מרחפת מעל לראש אחד החברים במשלחת.
בדזונגרי, בבקתת עץ מעופשת, בקור של מינוס כמה וכמה מעלות, לילה לפני ההעפלה אל הפאס - קיימנו התייעצות אחרונה. אני הודעתי שזריחות זה לא הקטע שלי בחיים ובטח שלא אם צריך ללכת על קרח ובחושך לפני כן.
בחיוך שליו הסברתי שגלית ואני נקום כשהשמש כבר תזרח ונטפס באור יום ובקור קצת
פחות מקפיא.
המלצתי לזאיין בפרט ולכולם בכלל להצטרף לטיול הבוקר שלנו, אבל כמובן שאף אחד לא רצה. בחמישים המטרים הראשונים של הטיפוס מהבקתה זאיין קיבל שני זצים רצופים ולא היה מסוגל להמשיך. עם אור ראשון, כשהתחלנו לעלות, פגשנו אותו יושב על אבן קטנה, קפוא מקור ומבוהל, מרחק דקות בודדות מהבקתה.
סוף הדרך
המשכנו למעלה. היה יפה ברמות מהממות. זאיין לא היה איתנו וכולנו הצטערנו בשבילו מאוד. בדרך למטה לא היו דרמות מיותרות. הכל הלך חלק, וזאיין חזר בריא ושלם.
אבל הנה עוד דובדבן: מידת הנעליים של זאיין היא 46 ואין מידות כאלה בהודו כולה. לסיקים הוא הגיע מכלכותה כשלרגליו סנדלים בלבד. אחרי יום שלם של חיפוש בשווקי העיר הוא יצא לטראק עם סנדלים וגרביים מצמר יאק. לעשות את טראק הדזונגרי-לה עם קוצב לב - מילא. עם סנדלים וגרביים בקרח - מילא. אבל גם עם קוצב לב וגם עם סנדלים וגם בדצמבר?
נינג'ה הולנדית
דג'ונג הוא איש נהדר. הולנדי גבוה, תכול עיניים עם קוקו שטני ארוך וחלק, ופנים מסבירות. הוא אוהב לצחוק ולספר בהתלהבות סיפורים מסמרי שיער מקורותיו בעולם הגדול. גם הפעם דג'ונג חזר עם סיפור שווה, עוד אחד לרזומה.
ביום האחרון של הטראק, בדרך ליוקסום, נקודת הסיום, יורדים 1,000 מטר במשך 6-7 שעות בתוך יער מארץ האגדות. יער עבות במיוחד עם עצים עתיקים ומצופים שרכים, שגדלים על צלע הר תלול כמו שאין בישראל. תלול כל כך עד שמפולות אדמה וסלעים הן עניין של שגרה.
פאולה ודג'ונג הלכו מאחור. דג'ונג סיפר שעוד הספיק להזהיר את פאולה מפני האבן המתדרדרת לכיוונם לפני שזו נחבטה בסלע ועפה במהירות הבזק לתוך צלעותיו. מעוצמת הפגיעה הוא עף באויר כמו נינג'ה, נזרק הצידה מהשביל לתהום, והתדרדר והתהפך מספר פעמים עד שהצליח לתפוס בשורש שנקרע ואז בעוד שורש - ונעצר. כל אותו הזמן פאולה המבועתת צרחה וצווחה אבל לא שמענו אותה. דג'ונג המסכן נאלץ לטפס חבול כולו ועם צלע שבורה עד לשביל, ומשם הם המשיכו ללכת.
מזל שעשינו לנו כלל שכולם מחכים לכולם כל חצי שעה. עצרנו בצד לחכות לזוג ההולנדי שהתמהמה, עד שראינו מרחוק את דג'ונג שנראה כאילו עבר חוויה של כמעט מוות (כמו שהוא באמת חווה). מחייך ומבודח הוא מיהר לספר לכולם בהתלהבות את כל מה שארע ולהגיד איזה מזל יש לו ושהוא שמח נורא.
מעל פסגת הר סינגלילה
הפארק הלאומי קנצ'נדזונגה נקרא על שם ההר השלישי בגובהו בעולם
(8,598), החוצה את מזרח נפאל ומערב סיקים. שלא כמו האנאפורנה, בקנצ'נדזונגה אין שום כפר או נקודת יישוב לאורך כל הטראק, רק טבע פרוע ובלתי מופר, יערות, נחלים, שמים, שלג, הרים ופרחים.
לטראק יצאו איתנו עוד ארבעה פורטרים מהכפרים הסמוכים: מדריך ומדריך זוטר, טבח, רועה וארבעה יאקים (ליתר דיוק דזוז - שהוא הכלאה של יאק ופרה או בפאלו ויאק, תלוי את מי שואלים). המחנה שסחבנו איתנו כלל אוהלים, שקי שינה, מזון, גז לבישול ואת התיקים של כולנו. את המשאות הכבדים העמסנו על הבהמות הכבדות ואת המזון, המים והגז הפקדנו על גבי הפורטרים. הכל מאורגן עבורנו מאלף ועד תו. כל שנדרשנו אנחנו לעשות הוא ללכת, לאכול, לצלם ולישון.
אל תוך האוהל שהקימו עבורנו הגיע לנו כל בוקר תה חם ואחר כך מים חמים לרחוץ בהם את הפנים ואוכל מפנק וטעים והמון. נדמה לי שהשמנתי.
על הרים שמעתם ממני הרבה. אני מבין שזה לא מדבר אל כולם כמו אליי, אז אחסוך מכם הפעם ורק אציין שלשבת מול ההרים האדירים האלה, מתחת לשמיים הכחולים, לשתות הוט-צ'וקלאט בדממה המוחלטת הזאת, ולשמוע רק את דגלי התפילה מתנופפים ברוח הקרה - זאת חוויה על חושית. נהנינו כל כך. רכס הקנצ'נדזונגה וקאבור ופאנדים וסינגלילה הם אָחוּ-שְׁלוּקי של הרים!
לפנייה לכתב/ת 
