בזבוז של באפי

סרטי אימה על-טבעיים פשוט לא עושים לי את זה. אני לא מאמינה במכשפות רעות, ביצורי אופל או במפלצות. גם לא בגן עדן או בגיהינום, וילדות מוכות דיבוק שיורקות מרק אפונה לכל עבר בדרך-כלל מצחיקות אותי. גם אם הייתי מאמינה בקיומם של שדים וערפדים, הרי שישנה בחורה קטנה אחת שהבהירה לי מעל לכל ספק שאפשר לבעוט בתחת שלהם, לקטול אותם ולפצפץ אותם לחתיכות קטנות. לאישה הזו קוראים באפי סאמרס, והיא עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב בימים אלו ממש, בעונה השביעית והאחרונה של "באפי, קוטלת הערפדים" בערוץ "ביפ".

באופן פרדוקסלי, אם יש מישהי שנזקקת לכישוריה של הקוטלת השנונה, הרי זו קרן, הסטודנטית לסוציולוגיה שמככבת בסרטו החדש של במאי סרטי הקאלט היפני, טקשי שימיזו. שתיהן, כמובן, מגולמות על ידי שרה מישל גלר. אז אולי תקוותי לראות קמצוץ מאותו קסם סאמרסי ישן וטוב היו מוגזמות, אבל לראות את קרן צורחת ובורחת מטיפוסים שבאפי לא היתה חושבת פעמיים לפני שהיתה שולחת אותם להשד יודע איפה, זה כבר מייצר דיסוננס קוגנטיבי כביר.

"הטינה" היא הפקה אמריקאית תחת שרביט הניצוח של חובב הטראש סם ריימי ("Evil Dead", "ספיידרמן"), המפיק בפועל של הסרט, ומבוססת על שני סרטי וידאו מצליחים מאוד של טקשי שימיזו. מדובר בעיבוד פשטני לקונספט הבית רדוף הרוחות המוכר והחביב: פשע נורא מתרחש בבית, ורוחות הקורבנות רודפות את המקום עד חורמה.

בעיה מס. 1: איפה העקביות?

בגרסא הנוכחית מגיעה הסטודנטית האמריקאית החביבה שלנו, שמתגוררת בטוקיו מסיבות רומנטיות, לבית מסתורי שבו שוכנת (כפי הנראה, לבדה) קשישה אמריקאית מחורפנת, שאינה מסוגלת לדבר או לטפל בעצמה. קרן אפילו לא אמורה היתה להיות שם, היא נשלחה כמחליפה לאחר שקודמתה בתפקיד, יוקו, נעדרה מהעבודה באופן חשוד. אנחנו כמובן יודעים שיוקו טופלה על ידי הרוחות הרעות השוכנות בבית, מכיוון שראינו את ההתרחשות הזו בדיוק לפני שניה, כך שגורלה של קרן ידוע מראש. יוקו, אגב, קיבלה בדיוק מה שמגיע לה, מכיוון שהיא חטאה באחד מהלאווים הגדולים של סרטי האימה באשר הם – שומעים קולות מוזרים? משהו משונה מתרחש? צאו משם! אל תדחפו את הראש שלכם לארונות סגורים וחשוכים או תציצו לעליות גג אפלות, לעזאזל! אבל יוקו היא בסך הכל ילדונת יפנית חביבה ויתכן שלא היתה מודעת לצו הראשוני הזה. אולי ביפן עושים דברים אחרת. קרן היתה ללא ספק אמורה לדעת לא להסתבך. אבל היא מסתבכת וגם אנחנו איתה, כשרוב המבקרים בבית – בני משפחתה של הזקנה הסנילית ועוד דמויות שישמרו בסוד כדי למנוע מכם את אכזבת הגילוי – מוצאים את מותם בדרכים משונות, שברוב המקרים נראות כמו התאבדות.

השימוש במילה "רוב" בפסקה הקודמת מהווה את הבעיה הראשונה של הסרט: חוסר העקביות. למה המפקח האומלל של קרן, ששוהה בבית רק לזמן קצר, זוכה למוות מזוויע, ואילו סוכן הנדל"ן שמוכר את הבית למשפחה האמריקאית הנחמדה לא מת? יכול להיות שהסיבה היא שאת המפקח משחק טד ריימי, שאחיו כבר הפגין את חיבתו הרבה אליו כשהפך אותו לשוטה הכפר ב"זינה" או סתם הרג אותו להנאתו בסרטיו האחרים. למה חלק מהמיתות נראות כמו התאבדויות ספונטאניות ושאר הקורבנות פשוט חוטפים התקפי לב? אין שיטה. בנוסף לזאת, בניגוד לסרטי בתים רדופים אחרים, רוחות הרפאים העצבניות של "הטינה" אינן מוגבלות למקום מחייתן, או שמא נאמר, מיתתן. הן יכולות להופיע בדמותם של אנשים אחרים, להשמיע גרפסים בטלפון, לצאת ולטייל, להתגשם לכדי בשר ודם אם הן רוצות, או סתם להופיע כפקעות שער ענקיות הזקוקות בדחיפות למסרק ולמגרש שדים מיומן.

בלבול המוסכמות הזה מייצר שפע של תיאוריות מופרכות בזמן הצפייה, שאף לא אחת מהן עומדת במבחן התוצאה הפשטני עד מאוד. אל תנסו למצוא היגיון פנימי מורכב, כי פשוט אין כזה. באותה מידה פותח אי ההיגיון הזה פתח לפחדים ובעתות ששאובים ממקומות אחרים לחלוטין: כשמכניס מפקד המשטרה החביב ובעל עיני הפודל המוכה, קלטת למכשיר הווידיאו, כמעט זינקתי מכיסאי. "לא! אל תעשה את זה! אם תצפה בסרט הזה תמות תוך שבעה ימים!" אבל, אופס, זה לא "הצלצול". באותה המידה העובדה שמישהי עונה לשיחת טלפון, כמעט שלחה אותי בצרחות לשירותים. "לא! אל תעשי את זה! הוא בתוך הבית!", אבל זה גם לא "צעקה".

בעיה מס. 2: איפה הפחד?

זו היתה רק הבעיה הראשונה. השנייה והחשובה יותר היא ש"הטינה" פשוט לא מפחיד, וזה מפיה של אחת הפחדניות הגדולות ביקום. אני לא אוהבת סרטים מפחידים. הם... טוב, מפחידים אותי. אני חולמת עליהם בלילה, ישנה עם האורות דלוקים, כל הג'אז הזה. במקרה הנוכחי, אפילו הביקורות שצוטטו בקומוניקט שקיבלתי לפני תחילת הסרט הצליחו להבעית

אותי, והייתי בטוחה שאבלה את רוב זמן הצפייה כשפני תחובים בתוך דלי הפופקורן שלי. לא מינה ולא מקצתיה. השימוש הרב בקולות גרגור ונפיחה שונים דרכם מתבטאות הרוחות החביבות שלנו, המוזיקה והמיזנסצינה שמסייעות לקהל בחפץ לב לראות כל הפחדה מגיעה הרבה לפני שהיא אכן באה, והעובדה שרוב הפחד שמשרה "הטינה" הוא מז'אנר ה"בוּ", היינו, דברים שקופצים עליך מאחור בניסיון להפחיד אותך' – כל אלו הופכים את "הטינה" לסרט ממש לא מספק בשדה האימה.

אז נכון שקפצתי ממקומי כמה פעמים ואפילו סוככתי על עיני כשהיה ברור שאנחנו עומדים לראות משהו מגעיל במיוחד (אפילו שם לא רוויתי נחת, כי היה ברור בדיוק מה אנחנו עומדים לראות), אבל הלכתי לישון בחשיכה מבורכת וחלמתי על ארנבונים פלומתיים.

בעיה מס. 3: איפה באפי?

אז אולי "הטינה" לא ממש עקבי, ואולי הוא גם לא ממש מפחיד, אבל אולי הוא מעניין? ובכן, לא. שתי דקות אחרי שנכנסת קרן שלנו אל הבית המקולל הסיפור הופך לברור כשמש וזהותן של הרוחות כמעט וצועקות את עצמן. הרגע שבו אנו מקבלים את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו, מקביל להאכלה כפוייה בכפית של משהו מגעיל שכבר אכלת. מחוות הקבוקי הטיפשיות של הרוצח בוודאי שלא עוזרות.

ומה עם קרן? אז זהו, שכלום. ולא רק איתה. ריימי ושימיזו גייסו לתפקידים הרומנטיים הראשיים (לא שיש כאן הרבה רומנטיקה או משהו) את שני ילדי-הפוסטר של העל-טבעי האמריקאי. שרה מישל גלר, כאמור, וג'ייסון בר, הלא הוא החייזר הראשי ונאה המראה מ"רוזוול". יש לו בערך חמש דקות מסך, לא להתרגש. אה, וגם ביל פולמן קופץ לרגע לבקר. האם ריימי, המודע מאוד לעצמו ולז'אנרים שהוא עובד בהם, עושה משהו עם הקאסט רב-הפוטנציאל שהפקיד בידיו של שימיזו? לא. קרן היא אפילו לא אנטי-תזה לבאפי, היא סתם נערה קטנה ומפוחדת שלא עושה הרבה יותר מלבהות. יש רגע אחד, לקראת סוף הסרט, שבו ניתן לקוות שמשהו מהניצוץ הישן עדיין שם, אבל הסצנה האחרונה, שהונדסה לצורכי סרטי ההמשך, מכבה את הניצוץ הזה בנשיפה.

אפשר, אם אתם ממש מתעקשים, לראות ב"הטינה" משל ליחסי ארה"ב-יפן. ניתן לכתוב תלי-תלים של פרשנות מלומדת וגבוהת מצח על העובדה שהרוחות הן כולן יפניות ושהן מחסלות כשף סושי מיומן את הפולשים האמריקאים (כמעט כל הקורבנות אמריקאים או לפחות דוברי אנגלית) בבחינת יפן לרוחות היפניות או משהו בסגנון. אפשר גם לתלות את חוסר העקביות והשטיחות הנארטיבית בפערי תרבויות בין מזרח ומערב, ולהניח שיש כאן איזה קוד יפני מורכב שאנחנו פשוט לא מבינים, אבל בסופו של דבר, זה לא ממש משנה.

בניגוד גמור לשימיזו ולקרן הסטודנטיאלית שלו, מפגין ג'וס וידון בימים אלו ממש מה בדיוק הפוטנציאל שטמון בנשים שמתעקשים להפחיד אותן או לאיים עליהן, והופך את העונה השביעית של "באפי" לטור-דה-פורס" של כוח נשי לא מעורער, כזה שיכול היה להתמודד עם השערות המשונות של שימיזו בלי להתאמץ. אז נכון שזה לא יפה ללהק מעתה ועד עולם את שרה מישל גלר לתפקידי גיבורות-על-מכסחות-רשע, ושמותר גם לה לצרוח ולברוח כמו כולם, אבל הצפייה ב"הטינה" מייצרת מסקנה חד משמעית: זהו סרט לא טוב במיוחד שמהווה בזבוז משווע של קוטלת.