לא בנוק אאוט, אבל ניצחון

זה היה אמור להיות נוק-אאוט. במהלומה אחת היריב שלנו היה אמור לשכב על הרצפה ולא לקום יותר עד שהשופט היה עושה את הצדק ומניף את ידינו לניצחון חד משמעי. במקום זאת היה לנו קרב ארוך, מייגע ומלא מהלומות כואבות לשני הצדדים. אבל בסוף הצדק ניצח והיריב יורד מובס מהבמה.

למי שלא הבין, מדובר במאבק בין הצרכנים לבין רמדיה. מאבק שנמשך שנה וחודשיים עד שהשבוע התבשרנו כי החברה תימכר ככל הנראה לשמן תעשיות ושם המותג ייעלם מהמפה. מבחינה צרכנית זהו רגע היסטורי, מאחר שמדובר בניצחון הצרכנים הראשון בארץ. זו הפעם הראשונה שחברה שסרחה בישראל נענשת על כך ונאלצת לפנות את מקומה.

אבל כפי שציינתי קודם, זה לא היה קל. מתחילת הפרשה, בנובמבר 2003, רמדיה התגלתה כיריב קשה. היא ניסתה להתנער מאחריות, לא הודתה בטעות ולא הוקיעה אותה. להיפך, היא גלגלה את האחריות על היצרנית הגרמנית הומנה.    

מהצד השני ההורים - שהם צרכני תחליפי החלב - נאבקו ברמדיה דרך הארנק. החברה, שלא התגלתה כאמינה בלשון המעטה, ספגה מכות ונתחי השוק שלה צללו לתהומות שהיא לא ידעה מעולם. המשבר גרר צניחה דרמטית במכירות המותג רמדיה בכל הקטגוריות.

אבל היא עדיין מכרה. ב-10 מיליון שקל בחודש ליתר דיוק (לעומת 25 מיליון שקל לפני פרוץ המשבר). ומכיוון שהיו לא מעט הורים שהמשיכו לקנות את מוצריה, חשבו מנהליה כי היא יכולה לחזור לעצמה ולהתאושש. הם בנו על ההנחה שלצרכן הישראלי אין חוט שדרה (ראו מקרה תנובה והסיליקון).

ברמדיה הניחו שאין לנו אופי חזק, והאמת היא שאם אנחנו היינו צרכנים עם אופי חזק יותר וחוט שדרה עבה יותר - החברה הזו כבר לא היתה קיימת לפני שנה ובטח שלא מוכרת מזון לתינוקות. לפחות לא עם אותו שם מותג. כי חברה שמכרה מזון שגרם למוות של תינוקות ולפגיעות באחרים, אין זכות קיום במדינה מתוקנת. 

אבל בסוף ניצחנו. זה קרה אמנם שנה וחודשיים מאוחר מדי לטעמי, אבל זה עדיין ניצחון יפה. מסתבר שכשאנחנו רוצים, יש לנו את זה.