כמו אצבע בסכר
ההתנהלות בפרשת הטילים הרוסיים היא עוד לבנה בחומת צרות האופקים של המדיניות הישראלית
המשבר ביחסינו עם רוסיה, בגין עסקת הטילים הרוסית-סורית החדשה, הוא עוד עדות לדרכה של ישראל להתבונן בענייני חוץ וביטחון: מבעד לחור המנעול של היכולות הצבאיות, שלנו ושל האויב. זו הגישה שהוליכה את ישראל להרבה תקלות מדיניות וביטחוניות, ועדיין אין מי שמנסה לשנות אותה מהיסוד.
זה חודשים שהממשלה דוחה בבוז את גישושי השלום של הנשיא אסד, בטענה שסוריה חלשה ואין שום סיבה לדבר אתה עכשיו. כשמעז מישהו לרמוז שאולי לא לעולם תהיה סוריה חלשה, ושהזמן לדבר עם האויב הוא כשאתה חזק והוא חלש ולא להיפך, מבטלים את דבריו – אפילו אם הוא הרמטכ"ל או ראש אמ"ן.
משבר מדיני
רוסיה תספק טילים לסוריה
כתבי ynet
משבר מדיני, מבין החריפים שידעו יחסי ישראל ורוסיה, התגלע בשבועות האחרונים בין המדינות בעקבות החלטתה של מוסקבה לספק לסורים טילים בעלי טווח של 280 קילומטרים ויכולת לגבור על ה"פטריוט"
מנגד, מישהו חי כאן כנראה באשליה שאפשר באמת למנוע מסוריה להתחזק. מישהו מספר לעצמו שבכוח הידידות עם ארה"ב, עוצמתה היחסית של ישראל או כל סיבה אחרת, אפשר יהיה לנצח לרוץ כמו ילד הולנדי על סטרואידים לכל רוחבו של הסכר, העומד בין מדינות ערב באשר הן ובין יכולות צבאיות, ולסתום אותו בכל מקום. היום נפציץ כור גרעיני, מחר נמנע עסקת נשק, והפער בינינו לבינם יישאר תמיד בעינו ואף יגדל.
סוריה תרכוש נשק, מרוסיה או ממקור אחר, כי נשק נועד להימכר ולהיקנות. הטילים שרוסיה מציעה לה עכשיו אינם בגדר שינוי במצבה האסטרטגי של ישראל. נכון שהם חדישים יותר מטילי הסקאד הישנים שצבר אסד האב, אבל הטילים הישנים מצויים בכמות כזו שממילא לא תוכל ישראל ליירט את כולם (או אפילו מעט מהם). הם מצוידים בראשי קרב כימיים וכנראה גם ביולוגיים, המסוגלים לפגוע באוכלוסייה גדולה. מבחינת הסורים, הם סוג של משקל נגד לעדיפות הצבאית המכרעת של ישראל. החלפתם בטילים חדשים משנה את האיום מעיקרו רק בעיני מי שעוד סופר עצים של ראשי קרב, במקום להבין את גודלו ומהותו של היער.
זהו מצב בלתי נמנע, אלא אם מישהו באמת משלה את עצמו שנוכל למנוע כל נשק, מכל ערבי, כל הזמן. התשובה לכך היא במציאת איזונים מדיניים, בקביעת אסטרטגיה כללית הנוגעת למצבנו ומקומנו במזרח התיכון, ביצירת מנופים – צבאיים-הרתעתיים, מדיניים ואחרים – שימנעו התקפה על ישראל ויעודדו מדינות ערביות לקראת הסדר, או לפחות אי-לוחמה.
אבל כדי ללכת בדרך זו צריך להפוך על פניהן כמה מן הקלישאות הגדולות שעליהן נוצקה "אשליית הביטחון המוחלט", בניסוחו של עמנואל ולד ז"ל. צריך להניח שהערבים הם רציונלים, לא ציבור מטורף הרוצה להשמידנו בכל מחיר. צריך להניח שהעולם הוא קצת יותר מורכב מאשר "חשוב מה שקורה בוושינגטון, וכל השאר ממילא אנטישמים" – כפי שהניחו ממשלות ישראליות רבות. צריך לפעול בתבנית של ניהול סיכונים, ולא בניסיון נואל לבטל אותם לגמרי.
מחלוקת מדינית עם רוסיה אינה אסון, אבל כשהיא באה על רקע של התמקדות באמריקה בלבד, וראיית רוסיה לא כמעצמה בעלת אינטרסים, אלא כמי שצריך רק להילחם בו כאשר הוא מאיים לספק (באופן רשמי או פרטי) טילים לסוריה או מידע גרעיני לאיראן, היא הופכת לעוד לבנה בחומת האטימות וצרות האופקים של המדיניות הישראלית. והדרך לנהל את ענייננו מול מדינות ערב היא ליצור משוואות של איזונים ואינטרסים, לא לרוץ כעכבר מורעל אחרי כל טיל, בניסיון חסר שחר למנוע את מכירתו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
