סדרו לה את הבחור
שרי העבודה באים לממשלה עם תיק-יד. אין בו שום מטען שראוי להצהיר עליו במכס
כאשר בייגה שוחט עשה את הקדנציה הראשונה שלו כשר אוצר, בראשית שנות ה-90, היה אבי בלשניקוב אחראי אצלו על סידור ג'ובים. תפקידו היה לסרוק את כל הגופים שבהם יש לשר האוצר יד ורגל, ולהציע מועמדים לכל כסא שהתפנה. הוא כיהן, הלכה למעשה, כקצין-קישור בין מועצות המנהלים של החברות הממשלתיות לבין החברים הרעבים של מפלגת העבודה. בלשניקוב הבטיח הרבה, ולפעמים הצליח לקיים. לא הייתה לו הכריזמה של עוזי כהן, גם לא צחות הביטוי. ועם זאת, הוא עשה כמיטב יכולתו לסדר את הבחורים.
ב-1996 ניצח נתניהו את פרס, והעבודה ירדה לאופוזיציה. לא בלשניקוב: בזינוק פנתרי הוא חצה את הקווים, והלך לעבוד אצל השר החדש לבטחון פנים, אביגדור קהלני. בלשניקוב לא היה הראשון שחצה את הקווים. קהלני עצמו חצה אותם, ולא פעם אחת אלא פעמיים. מה שייחד את בלשניקוב היה הזריזות.
במצרים העתיקה נהגו לקבור יחד עם פרעה שמת את עוזריו החיים. הרעיון הכללי היה לספק למלך סביבה מוכרת וצוות עוזרים מיומן שישרת אותו בחיים שלאחר המוות. הטכניקה הייתה ברוטלית, אבל המחשבה מאחוריה לא הייתה מטופשת לחלוטין. במקום שהעוזרים הישנים יסתובבו לפרעה החדש בין הרגליים, יעוררו מדנים, ירקמו קנוניות, מוטב לפנות את השטח לאנשים חדשים, שנאמנותם למלך החדש אינה מוטלת בספק. מי שעוקב אחר הצרות שעושה בימים אלה אבו-עלא לאבו-מאזן, יכול להבין את המצרים הקדמונים.
השלטון בישראל רחום וחנון. לא רק שאיננו קובר את עוזריו, הוא נותן להם הזדמנות שנייה. ושלישית. ורביעית. כאשר קהלני נמוג, הציע בלשניקוב את שירותיו לפוליטיקאית העולה פנינה רוזנבלום. היא הציבה אותו במקום השני ברשימתה לכנסת. זה כמעט הצליח, לה ולו. עוד כמה אלפי קולות, ושניהם היו הופכים לחברי כנסת מן המניין. שבע יפול צדיק וקם. בלשניקוב חצה את הקווים מחדש, הפעם כראש לשכתה של השרה לאיכות הסביבה, דליה איציק. הבוסים והבוסיות השתנו, המפלגות השתנו, אבל בלשניקוב נותר כשהיה, סמל ליציבות השלטונית במדינת ישראל.
איציק היא עכשיו שרת התקשורת. בניגוד למה שהפוליטיקאים חושבים, התחום שהיא מופקדת עליו איננו עיתונאי, או פוליטי, או בידורי, אלא בעיקר טכנולוגי. כל-כך טכנולוגי, שהממשלה החליטה בתחילת כהונתה להפוך את המשרד לרשות, ורק מריבה בין אולמרט לנתניהו מנעה את הוצאת ההחלטה אל הפועל. איציק גיששה אצל כמה בכירים בשירות הפרטי והציבורי לגבי תפקיד המנכ"ל. הם השיבו בשלילה. היא בחרה אפוא, או נוטה לבחור, בבלשניקוב. לא מנהל בכיר, לא מומחה תקשורת, לא מומחה כלכלי ולא יזם היי-טק. צר עולמה כעולם לשכתה.
איש לא ציפה ממפלגת העבודה, במצבה הנוכחי, שתביא בשורה גדולה אל שולחן הממשלה. בתחום אחד, לפחות, היה לה בעבר יתרון על מפלגות אחרות: באנשים. המאגר שלה היה הגדול, המגוון והמנוסה מכולם. כנראה שגם זה נגמר. שרי העבודה באים לממשלה לא עם מזוודה אלא עם תיק-יד. אין בו שום מטען שראוי להצהיר עליו במכס.
שמעון פרס נלחם כארי כדי לקבל תואר של משנה לראש ממשלה, ומשרד ממשלתי חדש, ריק מתוכן. אחר-כך, כשחיפש לעצמו מנכ"ל, הופתע לראות שאנשים רציניים, שעשו משהו בחייהם, לא נחפזים להצטרף אליו. בצר לו, מינה את אחת משתי העוזרות שלו, אפרת דובדבני, למנכ"ל המשרד שאיננו. בעצם המינוי שלה מודה פרס שכל המאבק שניהל היה לשווא. הייתה לו לשכה ויש לו לשכה, אלא שעכשיו לראש הלשכה יש תואר מנכ"ל. ביג דיל.
מנכ"ל של משרד ממשלתי הוא איש רב-כוח. הכוח לא מוגבל לאוצר, לביטחון או למשרד ראש הממשלה. שני מנכ"לים-מתנחלים של משרדים צנועים, אבי מעוז בשיכון ויאיר מעיין בתשתיות, תרמו לבניית ההתנחלויות יותר מכל השרים שלהם. ספק אם תרומתה הנוכחית של מפלגת העבודה לדרג הזה תירשם בספר-הזהב של המנכ"לות העברית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
