גבינה מסריחה ליום האהבה

כמו שב-31 בדצמבר אנחנו לא חוגגים את הסילבסטר, ככה ב-14 בפברואר אנחנו מתעלמים בהפגנתיות מהולנטיינ'ס דיי. האמת היא שמוטי בקושי מצליח לזכור את יום ההולדת שלי או את יום הנישואים שלנו, ולכן כל תאריך נוסף הוא פשוט מעמסה בלתי אפשרית למוחו הגברי העסוק. אני חושבת שהוא פשוט לא מודע לקיומו של התאריך החגיגי, וגם אם היה מודע, הוא בוודאי היה מוצא סיבה למחוק את המאורע מלוח השנה המשפחתי, בתירוץ של "חג של גויים" או משהו בסגנון.

נדמה לי שיש זן מיוחד של גברים חובבי אירועים ורומנטיקה, אך לצערי הרב בעלי (ולמעשה רוב הבחורים שאני מכירה) לא נמנה על הקבוצה האליטיסטית

הזאת. כשאני שואלת אותו למה הוא אף פעם לא מביא לי פרחים - הוא שואל אותי בחזרה "למה את לא מביאה לי פרחים?". האמת היא שאני מביאה. אבל הוא לא מעריך מחוות מהסוג הזה. וכך אני נשארת קירחת מכאן ומכאן - בלי פרחים או בונבוניירה וגם בלי גבר שמעריך אשה שמביאה לו פרחים...

בשנים האחרונות "חג האהבה" הלועזי הפך (כמו כל החגים העבריים והלועזיים) לסוג של קרנבל צרכני. בקניון ליד הבית שלנו עומדים כבר יותר משבועיים דוכנים מצועצעים ועליהם תועפות של דובונים, ארנבונים, חזירונים ושאר בהמות שאוחזות בלבבות ורודים ואדומים ובפרחים מטופשים. כל החנויות הופכות את היום החגיגי לעילה למבצעים חסרי תקדים: חזיות תחרה, שרשראות עם תליון לב, מכנסי ספורט ורודים, וגם מסגרות לתמונות - הכל הולך והכל נתרם לצורך המטרה הנעלה: לגרום לנשים פתיות כמוני ולגברים הלומי אהבה לשלוף את הארנק ולקנות ולקנות ולקנות...

השנה, אולי בגלל מבול ההורמונים שתקף אותי, ניסיתי לשכנע את מוטי לעשות משהו חגיגי ומיוחד לקראת יומו של ולנטין הקדוש. מוטי הביט בי כאילו התגלצ'תי על השכל והודיע שמצידו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אבל שלא יהיו לי יותר מדי ציפיות, כי הוא לא מתכוון להשקיע בדובונים ובונבוניירות. לרגע קט נעלבתי. אחר כך הלכתי למקרר (אני תמיד הולכת למקרר אחרי שאני נעלבת) ומצאתי את הסליק של הגבינות המסריחות שאחות של מוטי הביאה מהגיחה האחרונה שלה לאירופה. מוטי לא יכול לסבול את הגבינות האלה, אני,

מיותר לציין, משוגעת עליהן. תוך שתי דקות ערכתי שולחן והעמדתי סיר עם פסטה ומחבת עם רוטב. הכנתי לעצמי ארוחה נפלאה עם הגבינות המסריחות שלי ובלי מוטי. יש גברים שפשוט לא מצליחים להפנים מחוות רומנטיות.

פסטה עם גבינה כחולה ותרד

נזדקק ל:

1 חבילה (500 גרם) פסטה מסוג פנה או פטוצ'יני

100 גרם גבינה כחולה מפוררת - לפי רמת החריפות שאתם אוהבים

1 מיכל (200 מ"ל) שמנת מתוקה

1/2 חבילה (200 גרם) תרד טרי - או עלי בייבי-תרד

1 שן שום קצוצה

מעט חמאה לטיגון

100 גרם צנוברים קלויים

מלח ופלפל שחור טחון

1. מרתיחים מים בסיר גדול ומבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן. בזמן שהפסטה מתבשלת מכינים את הרוטב: קוצצים את התרד לחתיכות גסות, אם מצאתם עלי בייבי תרד אין צורך לקצוץ אותם.
2. מחממים מעט חמאה במחבת גדולה ומוסיפים את התרד. מטגנים-מאדים את התרד עד שהוא "נובל". מוסיפים את השום ומטגנים ביחד עוד דקה.
3. מוסיפים שמנת וגבינה ומערבבים היטב. מרתיחים ודואגים שכל הגבינה תימס ותתערבב עם השמנת. טועמים, מפלפלים ואם צריך ממליחים (לעתים הגבינה הכחולה מלוחה מספיק). מוסיפים מחצית מהצנוברים הקלויים.
4. מסננים את הפסטה ומערבבים עם הרוטב. מחלקים לצלחות הגשה, מפזרים את הצנוברים הנותרים למעלה ומגישים.
   

• אפשר להעלות את כמות הגבינה הכחולה - תלוי ברמת החריפות שאתם אוהבים. גבינת "גליל" של תנובה (הגרסה הישראלית ל"רוקפור") היא האופציה הזמינה, הזולה וגם הכי פחות חריפה שאפשר למצוא.
• את התרד אפשר להחליף בעלי רוקט טריים, החריפות של הרוקט הולכת טוב עם טעמה של הגבינה.
• את הצנוברים הקלויים אפשר להחליף באגוזי מלך קלויים וקצוצים.