מקדש אסור, מקדש מותר

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח.

הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה  11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים

-----------------------------------------------------------------------------

שבועיים נשארנו בורנסי. הגאטות, הנהר, הסמטאות גדושות הפסולת והרפש, וכל הנודניקים מסביב הילכו עלינו קסם. הזמן נעלם והימים קצרים וחסרי מעש. ההצגה נמשכת כל הזמן והיא בכל מקום. אבל דרך ארוכה עוד לפנינו, ואחרי 16 שעות בקרון "סליפר" הגענו לעיר פורי שבמדינת אוריסה, על חופה המזרחי של הודו. 1,000 ק"מ ממישורי הגנגס לחוף המזרחי ובפורי אנחנו פוגשים דקלים וחולות ורוח ימית, וזה כבר בכלל לא דומה לורנסי. האנשים כהים ונמוכים יותר, הבננות קצרות וקטנות, הפרות דווקא גבוהות והקרניים שלהן ארוכות וחדות ומנוגדות זו לזו. הריקשות הן אותן ריקשות.

בעבר היתה פורי מעוז של פריקים סטלנים מכל העולם, שבאו להתרגע על החוף החולי והדגים המצויינים וגם לעשן מריחואנה וחשיש בכמויות ובאין מפריע. בפורי, אחת מארבע ערי ה'דאהם' הקדושות בהודו, מותר השימוש בצמח הקשור

פורי. אנדרטה עצובה למה שהוא היה פעם‏ (צילום: נמרוד הלוי)

1

2

3

לפולחן האל שיבא. מספר חנויות ממשלתיות - "גוברנמנט באנג שופ" - פזורות ברחבי העיירה ובהן מתקיים המסחר במלוא המרץ ובכל שעות היום.

אותם פריקים שהיו כאן אז נמצאים כאן גם היום. צרפתים ואמריקנים, איטלקים וספרדים בני יובל ומעלה, מתרגעים על החוף המזוהם ונאנחים בנוסטלגיה. בעיניהם, בפורי עדיין מהלך אותו קסם בתולי ששבה אותם אז, אבל אני רואה מקום שהתיירות אכלה אותו ולא השאירה אפילו עצם. מקום שחוק, טחון, ממוסחר, מאובק וחסר אינטימיות.

ג'אגאנאת: הכניסה להינדים בלבד

5 דקות הליכה מאותו רחוב עם בתי המלון, הסוכנויות והאינטרנט, רחוב שהוא אנדרטה עצובה למה שהוא היה פעם, נמצא כפר דייגים. בחיים שלי לא ראיתי כזה שינוי קיצוני ומוחלט במרחק כל כך קצר. בתוך פחות מחמש מאות מטר הכביש נעלם, כמוהו גם בתי האבן והצריפים והחנויות וכלי הרכב הרבים. הלכתי אולי דקה, ואני נמצא בכפר דייגים צפוף, כולו בתי

קש מרושלים, רשתות ודגים מתייבשים פרושים על החול, דייגים מתחזקים את סירותיהם וילדים מסתובבים ערומים על החוף. חמש מאות מטר – חמש מאות שנה. העוני והעליבות וריח הביוב מבריחים אותנו משם. לא היינו מוכנים לזה.

מקדש ג'אגאנאת (Jagannath) המרשים הוא מוקד עלייה לרגל למיליוני הינדים בכל שנה, והוא אכן מרשים ביותר. פסלו של ג'אגאנאת – האל השחור ואחד מגלגוליו של וישנו - שוכן בו ואלפי עובדים מועסקים באחזקתו, בטיפול בו ובשתי אחיותיו, ובניהול הטקסים הקשורים בהם. ההמולה רבה ויש נהר סוער של אנשים בכל הצבעים שקוראים זה לזה וחוצים ונכנסים ויוצאים. לא ממש יכולנו להתרשם מהמקדש עצמו, כי למרות שהודו ארץ מזמינת תיירים, ולמרות שההינודאיזם מזמין, אסורה הכניסה ל"לא הינדים". אנחנו מבזים את קדושת אלוהיהם, פשוט ככה. הסתובבתי מסביב, עליתי על גג כדי להציץ פנימה והסתלקתי משיטפון האדם שבשערי המקדש. לא צריך ודי. 

טירומאלה: מצטער, אני לא הינדי

לא רבים מכירים את העיר טירומאלה שבדרום מדינת מדיה-פרדש. במדריך כתוב שיש בה מקדש גדול וחשוב, שבו זוכה כל מבקר במפגש אישי עם האל, ושזה אחד המקומות היחידים בהודו שבהם מותר ללא הינדים להיכנס לתחומי מקדש ולהשתתף בטקס. אה-הא! מצוין! אפילו רק בשביל הפרינציפ, רק כי לא מכניסים במקומות אחרים ושם כן, ניסע וניכנס ונראה ונדע.

5 קילומטרים לפני הכניסה לעיר הרכבת מתנגשת בטרקטור. הנהג של הטרקטור ברח, הטרקטור התאדה והקטר נפגע. עכשיו יעברו לפחות שעתיים לפני שהרכבת תשלים את 5 הק"מ האחרונים לנסיעתה.

12 קרונות, 80 אנשים בקרון. 1,000 הודים יורדים מהרכבת, נשפכים ממנה על מזוודותיהם ומטלטליהם. גברים משופמים ולבושים בקפידה, נערים רזים בחבורות, בחורות זריזות, נשים מבוגרות, משפחות שלמות - כולם מתפרקים לצד המסילה ומתחילים לצעוד בשדה לעבר הכביש הקרוב. ריקשה ועוד ריקשה, מונית ועוד מונית ואוטובוס ועוד אחד וזרם הנוסעים לא פוסק. אוטובוס נוסף נעצר, גדוד הודי מתסער על דלתו הצרה ונדחף פנימה בלחץ, שלא לומר באלימות. חשבתי

לעצמי שאם לא עכשיו אז כנראה אף פעם ועיגנתי יד אחת בידית שבצד הדלת ומשכתי את עצמי ואת התיק שלי לתוך האוטובוס בכל הכח. נדמה לי שרסיסי הודים התפזרו לכל עבר תוך כדי מבצע ההעפלה שלי. 

הנה המקדש. בשביל זה באתי, ועכשיו אני נבוך וחושש. מה יגידו לי? איך יסתכלו עליי? ומה אם אצטרך לומר משהו או לקוד קידה ולא אדע? מה לי ולזה בעצם? כל ההודים כאן נרגשים ורועדים ומתפללים, גוזרים את שערם ומשליכים לרגלי הפסל. הם מביאים מנחות, כסף, שיער ופירות, ומשתטחים ומתחננים, ומבקשים ברכה ורפואה, ואני רק חושב לעצמי כמה חבל שאסור לצלם. לו רק יכולנו לחזור עכשיו אחורנית, אבל אנחנו כבר בתוך תור ארוך ומתפתל, נחש של מאמינים שנדחפים ומצטופפים בתוך מבוך מסורג, מתקדמים באיטיות לעבר הפסל והכוהן שמברך.

כשעמדתי מול האלה, והכוהן האדיב מלמל לעברי כמה מילים שנשמעו כמו אנגלית, רציתי רק להסתובב ולברוח. שלא יתן לי לשתות משהו ולא יתיז עליי מים ולא יחבוש את ראשי במגבעת שבידו. אני מצטער, אני לא הינדי. לא מאמין בזה, זה לא מדבר אלי, רק מעניין תרבותית, ובעצם, צודקים ההינדים: טוב להם יותר לבדם במקדשים שלהם. 

באנגלור: שמורת מערב 

בירתה הסואנת של מדינת קרנאטאקה; עמק הסיליקון ההודי; המרכז הגדול של תעשיית התוכנה בהודו. 6 מיליון בני אדם חיים בבאנגלור ההומה. כל ישראל בעיר אחת. הרחובות כל כך רחבים שלוקח דקותיים לחצות את הכביש. כדי לצאת מהעיר ברכב ממרכזה צריך יותר משעה.

במרכז העיר - רחוב אם ג'י רואד האהוב על תיירים ועל עשירי באנגלור. קאנטאקי פרייד צ'יקן ו'סאבוואי', חיבור מהיר לאינטרנט בקניונים ממוזגים וחנויות בגדים של המותגים הכי שווים, בתי קולנוע ברמה ובתי קפה מעוצבים שיק פריזיאן. צעירי העיר הבליינים, מתי המעט שיכולים להרשות לעצמם, מתלבשים כמו בלונדון או לוס אנג'לס. הם

מדברים גם ביניהם באנגלית קולחת במבטא הודי מבדח. בחורות פזורות שיער לובשות ג'ינסים צמודים ומתאפרות בצעקניות, ובחורים במשקפיים מתוחכמים, עניבות בצבעים זוהרים ובלורית משוחה בשמן מבלים יחדיו והם נראים ממש על הכיפאק. בשמחה הייתי יושב איתם קצת ושומע על מה הם מדברים. בטח על אותם הדברים שאנחנו מדברים עליהם, ובכל זאת, הסתקרנתי מאוד. ככה, באמצע דרום הודו, כאילו מוצנחת, עומדת לה שמורת מערב יקרה ונוחה. בדיוק מקום להעביר בו ארבעה ימים וגם לנסוע לאיזה הר בגובה 500 מטר מחוץ לעיר, לתפוס קצת שלווה.

שם, על הצוק התלול בנאנדי, שקט מופתי ושמים כחולים וחורשה בירוק בהיר עם קופים ומסעדה. אפשר לראות בערך 60 ק"מ למרחק והכל מסביב שטוח כמו ים עד לאופק ועוד מאחוריו. טוב היה לצאת מהעיר הזאת ליום אחד בשביל להבין איפה אנחנו נמצאים. אמצע שום מקום.