היום שאחרי המשאל

אם ייערך משאל עם ואזרחי ישראל יכריעו בו בעד תוכנית ההתנתקות, יקומו תושבי גוש קטיף וצפון השומרון ויארזו את מיטלטליהם, את זיכרונותיהם, את חלומותיהם, ויפנו את עצמם מיישוביהם ומאדמת חייהם, מלווים בהמוני תומכיהם מכל רחבי הארץ שיילכו איתם הלוך ובכה, הלוך וקרוע קריעה בבגדיהם, למקום אשר בו יכולים יהודים לחיות.

אם הרוב יצביע במשאל נגד התוכנית ייאלצו חסידי הנסיגה לוותר על התגשמותו המיידית של חלום גדול, שכמעט כמעט התגשם ופתאום התפוגג כלא היה. סיסמתם "יציאה מעזה – בחירה בחיים" אמנם אינה מובנת לאנשי הימין, שסבורים כי כל יציאות ישראל מעזה בעשור האחרון הביאו עלינו היום רק טרור ומוות. אבל לאנשי השמאל זוהי סיסמה חשובה ויקרה, ואם ינוצחו במשאל העם יצטרכו לאפסן אותה בצער.

ניצחון במשאל העם לא ייתפס כהוכחה לעליונות תפיסתו המדינית של הצד המנצח. אם ינצחו חסידי ההתנתקות, לא יהיה בכך משום פתח לנסיגה עתידית מכל ההתנחלויות כולן. ואם ינצחו המתנחלים, הם לא יראו בכך הבטחה שישראל לעולם לא תפנה יישוב. המשאל לא יכריע אלא בעד או נגד תוכנית ההתנתקות הספציפית של ראש הממשלה אריאל שרון. אם ישיבו אזרחי ישראל "כן", ימשיך שרון בביצוע תוכניתו, שהמשאל יגרום לה להידחות מעט. אם ישיבו "לא", הוא יקפיא את ביצוע תוכניתו לפחות עד לבחירות הכלליות הבאות.

כל צד צריך לקבל את תוצאת המשאל ללא תירוצים. אם השמאל ינצח, אל לימין לטעון כי התוצאה אינה לגיטימית מפני שקולות הערבים הם שהכריעו את הכף. ואם הימין ינצח, אל לשמאל לטעון כי התוצאה אינה לגיטימית מפני שהמתנחלים הסיתו / איימו / ניהלו את הקמפיין שלהם בעזרת תקציבים ציבוריים / שיקרו / הונו וכו'.

כל אחד מן הצדדים צריך לא לשמוח לאידו של הצד האחר, במקרה שזה יפסיד במשאל. די יהיה למובס בתבוסתו, גם מבלי שיריבו יוודא את הריגתו האידיאולוגית. גדול יהיה הפיתוי של המנצח לדרוך על המנוצח ולשים אותו ואת משנתו ללעג ולקלס, במיוחד אם תתממש התחזית הנוכחית ואנשי הימין, שיזמו ודרשו את קיום המשאל, הם שייצאו ממנו כשידם על התחתונה.

אבל התנתקות או לא התנתקות, ביום שאחרי המשאל נצטרך להמשיך לחיות יחד בארץ הקטנה והמורכבת הזאת, ולהמשיך לשרת יחד בצה"ל ולהמשיך לשאוף יחד למדינה יהודית ודמוקרטית, שכולנו רוצים בה ושכל אחד מאיתנו בטוח כי הוא ורק הוא יודע כיצד להקימה.