לקראת שבר
עכשיו נחשפת בפני מחנה הציונות הדתית במלוא עוצמתה ההכרה שהוא מיעוט ואינו מסוגל עוד להכתיב את סדר היום
אסור להקל ראש או לב במה שעובר בימים האלה על הציונות הדתית. ככל שחולפים הימים, המנגנונים עושים את שלהם, ויום היישום של תוכנית ההתנתקות הולך ומתקרב, נשארים במחנה הזה פחות ופחות אנשים שמאמינים כי אכן יתרחש להם נס, והתוכנית לא תצא אל הפועל.
נכון, עוד ייתכן שהפלסטינים יעשו טעות ויפוצצו הכל. ייתכן שהתוכנית תהפוך לבינלאומית ובהסכמה, וביצועה יידחה. ייתכנו עוד הרבה תסריטים שכרגע איננו יכולים להעלות על הדעת. אבל המחנה הזה, שהתרגל לראות את עצמו כאליטה משרתת ולזהות את סדר היום שלו עם המיטב שבציונות, מבין שגם אם יהיה עיכוב טכני ביישום הנסיגה, ההכרעה שבלב כבר נפלה: רוב ישראלי מוכן לעקור את המתנחלים מבתיהם. הרוב קונה את ההנמקות הדמוגרפיות והביטחוניות של אריאל שרון ולא את נבואות הזעם של מועצת יש"ע.
זהו שבר תודעתי של ממש, שסימניו ניכרים, בין השאר, בהתרוצצות שיוצרים כל התבטאות וכל מה שמתפרש כסדק במאבק. אתמול זה היה הרב שלמה אבינר, שעורר סערה באמירתו על כך שבמקרה של פינוי "קמים והולכים", והמאבק צריך להיעצר לפני הסירוב והאלימות.
לא צריך לפרש את הקריאות בגנות הרב כהוכחה לכך שהרוב במחנהו חושב אחרת, אלא רק כמצוקה של ציבור שמרגיש שאחד ממוריו החשובים מצטרף גם הוא לגל הגדול הקם עליו ועל אמונתו. אסור להקל ראש ולב במצוקה הזאת, ובוודאי שאסור להוסיף עליה ביטויי שמחה לאיד. אבל ספק אם אפשר לעזור לה.
ראש הממשלה היה חייב לנהל דיאלוג משמעותי יותר עם ראשי המתנחלים, אבל גם לו היה עושה זאת, שום דבר באמונתם ובהתנגדותם לתוכנית לא היה משתנה. הם לא היו מסירים שום איום בסירוב או באלימות. מי שחושב שהכול הוא עניין של דיבר רך ושל העמדת פנים של קשב, מזלזל בימין הדתי ובאמונתו.
בין אם ההתנתקות תתבצע במהרה ובין אם לאו, היא מביאה את ישראל כולה - לא רק את המתנחלים ואת תומכיהם – לנקודה חשובה במיוחד של בחינה עצמית. מהי, בעצם, מהותה של המדינה היהודית? האם היא קיימת כדי לממש את רעיון המקלט לעם היהודי או את זיקתו לארץ-ישראל? האם היא מסוגלת וצריכה להיות מדינה "נורמלית", התאגדות של אזרחים כדי להיטיב את חייהם, או שיש בה בהכרח משהו אמוני שמעבר לכך? האם קביעת גבולותיה של ישראל היא צורך פנימי, צעד חיוני בדרך לקביעת סדר יום של ממש, או שהיא אסורה מטעמים ביטחוניים ודתיים?
57 שנים אנחנו מתחמקים מההגדרות האלה. רק מחנה אחד בישראל ענה עליהן והפך את התשובה שלו לחזון יסוד מאז מלחמת ששת הימים. עכשיו נחשפת בפני המחנה הזה במלוא עוצמתה ההכרה שהוא מיעוט ואינו מסוגל עוד להכתיב את סדר היום. זהו שבר גדול, שמביא רבים וחשובים בתוכו לדבר על סכנה של התנתקות תודעתי ממדינת ישראל, על כך שמי שאינו נחשב עוד אליטה יתקשה להמשיך לשרת. הדברים האלה הם ביטוי של כאב ושל התפכחות קשה, שאסור להתייחס אליה בערלות לב.
אבל הדיון, בסופו של דבר, לא יישאר בקרב הציונות הדתית בלבד. אם תתממש ההתנתקות, תונח שאלת הזהות וסדר היום גם על שולחנם של כל הסקטורים האחרים בחברה. אחרי המפץ הגדול של הנסיגה ושל העקירה – ללא הסכם חתום, ללא "סוף סכסוך" אפילו על גבי נייר – של אלפים מבתיהם, נהיה כולנו חייבים לתת לעצמנו תשובה מה אנחנו עושים כאן – תשובה שתהיה טובה יותר מאשר "נלחמים בערבים ומקווים שמחר יבוא שלום".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
