איך אכלנו אותה באלסקה
"הנקודה החזקה ביותר באלסקה היא יכולת השיווק שלה. מי שמגיע לכאן מגיע כדי לחזות בארץ בראשיתית שופעת חיות בר, כי ככה זה בפרוספקטים ובספרי התיירות". שלומית לוי-טננבוים שוברת כמה קרחונים וכמה מיתוסים בטיול משפחתי במדינה הקרה
| יבשה |  | | ים | | |
אחרי שנת השתלמות בקליפורניה, רגע לפני החזרה לארץ יצאנו לטיול קיץ משפחתי באלסקה. מי אנחנו? שני הורים שהם רופאים ווטרינרים (רופא כלבים ורופאת תוכים), נוודים בנשמה, ושלושה ילדים קוטרים שהיו מעדיפים להשאר ברעננה ולא לזוז, אם רק היה אפשר.
אלסקה, כך גילינו כשהמרנו את קריאת המדריכים ואיסוף החומר בטיול קראוונים במרחביה, היא בכלל לא מה שחשבנו שהיא. רוצים דוגמה? הנה שתיים - אחת יבשה ואחת רטובה.
שמורת דנאלי
אחרי שבוע של נהיגה וניווטים הקרוואן שלנו עומד בין העצים, ליד הנחל, בדיוק במקום המיועד לו בשמורת דנאלי (Denali).
ביומנו השני בשמורת הטבע יצאנו לטיול מודרך באוטובוס. זו הדרך היחידה, כך נאמר לי, לטייל במעמקי השמורה ברכב. הדרך, כ-140 ק”מ, סגורה ברובה לרכב פרטי. כשהעליתי את האפשרות לטיול מקוצר בן ארבע שעות הזדעקה הסוכנת האלמונית ואמרה שזה פשוט עוול ובארבע שעות לא נספיק
כבר בתור לאוטובוס שמנו לב לעובדה דמוגרפית מעניינת: גיל המטיילים היה ששים וחמש ומעלה. בתדהמה צפינו במצעד הגריאטרי הפוסע ועולה לאיטו לאוטובוס. ירדן (15) אמרה שהיא מקווה שיש פה רופא צמוד, אם מישהו יחטוף התקף לב, ואני חשבתי שלפחות לא תהיה בעיה אם דן בן הארבע יצטרך לשירותים. ממילא האוטובוס יעצור כל חצי שעה בגלל הפרוסטטות.
למה לא מגיעות לכאן משפחות עם ילדים? בתחילה חשבתי שזה בגלל שיקול כלכלי: זו ארץ באמת יקרה. כנראה שצריך לחסוך חמישים שנה כדי שבהיותך בן שבעים תוכל לבקר בה. אבל היום חדרה לתוכי תובנה חדשה: אי אפשר לטייל פה עם ילדים כי הם פשוט לא הולכים לישון.
הבעיה מחמירה ככל שעולים צפונה. אם בלילה באנקוראג' יש חמש שעות חושך בקיץ, ככל שמצפינים השמש שוקעת מאוחר יותר. בפיירבנקס כבר נמשך הלילה רק שלוש שעות: השמש שוקעת אחרי חצות וזורחת בסביבות שלוש בבוקר. בקוטב הצפוני אין חושך בכלל. בחורף זה מתהפך, כמובן, ומי שנהנה מיממה מוארת ישלם על כך בחודשים של חושך של ממש, אם זה בקוטב עצמו, וביממה עם חמש או שש שעות אור ערפילי בערים הדרומיות יותר. מתכון בדוק לדפרסיה.
כשהמדריך אמר "אני מקווה שאתם יודעים לקראת מה אתם הולכים", ירדן כסתה בייאוש את פניה. לפני כן היא באה לחפש אותי במיוחד רק כדי להגיד לי שהיא שונאת אותי. זה לא פשוט לקחת ילדה בת 15 לאלסקה.
וואו, שיגעון
הטיול נמשך כמובטח שמונה שעות. האוטובוס זחל בצייתנות אמריקנית על דרך העפר. הנוף - וזה חשוב לציין - היה משעמם להפליא. טונדרה, כלומר רמה מישורית,עם צמחיה שיחית נמוכה. מעט העצים שמואילים לגדול פה הם גמדיים. עץ בן 60 יכול להגיע לגובה של מטר. זה לא פשוט להיות עץ בקוטב הצפוני. החורף נמשך פה שמונה חודשים, ולמעט שלג,כמות המשקעים היא אפסית. כלומר גם קר וגם מדבר.
הטונדרה המישורית והחד גונית הזו נקטעת מדי פעם ע"י עמק רחב ידיים שזורם בו זרזיף (הכול יחסי, כמובן), אבל בשמורה הזו נמצא גם ההר המפורסם ביותר באלסקה והגבוה ביותר באמריקה הצפונית - הדנאלי, או מקינלי בשמו הקודם. 6,000 מטר של הר, ורובו ככולו מכוסה בעננים. וואו, שגעון.
הטיול, שהחל להסתמן ככישלון אמיתי עלה על פסים מרגשים משהו כשפגשנו דוב גריזלי. "פגשנו" זה קצת מוגזם. הדוב רעה בשלווה במרחק של שני קילומטרים מאיתנו ונראה כמו עוד נקודה חומה, אבל בשביל זה יש מדריך ומשקפות. הדובים האלה, מסתבר, בניגוד למיתוס, מבלים את יומם בדיוק כמו כל פרה ממוצעת: במרעה. פחות משליש מהתזונה שלו הוא בשר ובשאר זמנו הוא מנשנש עשבים, שיחים ופירות יער, לא שאתם רוצים להעמיד אותו בפיתוי.
קשה להיות דוב
אחרי שעתיים נוספות גילינו קאריבו, שזה צבי קטן. המדריך היה אמנם אנטיפט לא קטן אבל ערני ובעל עיניים חדות. את הקאריבו הוא זיהה על סמך הקרניים שלו שבצבצו מהצמחיה. כל מה שנותר היה לדומם מנוע ולחכות שיצא מהסבך. ענין פעוט של ארבעים וחמש דקות.
זו היתה הנקודה בה הבנתי שהנקודה החזקה ביותר באלסקה היא יכולת השיווק שלה. מי שמגיע לכאן מגיע כדי לחזות בארץ בראשיתית שופעת חיות בר. ככה זה בפרוספקטים ובספרי התיירות - בכל רחוב יש דוב שהתברבר והתקרב יתר על המידה, בכל נחל רבים דגי הסלמון ביניהם מי יעלה ראשון בחכת הדייגים. אבל האמת היא שככל שעולים צפונה מצטמצם מספר החיות. התנאים פה קשים והתחרות רבה, ושטח שיפרנס כמה דובים בצפון אמריקה יספיק פה בדוחק לדוב אחד, שגם יהיה על פי רוב קטן מהקולגות הדרומיים שלו.
לסיכום היום: שמונה שעות באוטובוס, 265 דולר למשפחה של חמישה, ארבעה קאריבו, שני דובי גריזלי, סנאי אחד.
מיצרי ג'ונו
אי אפשר להיות באלסקה ולא להפליג. חלק מהחוויה, חלק נכבד מהנופים פה, הם נופי מים וקרחונים על שלל בעלי החיים המתלווה אליהם. נרשמנו אפוא לטיול במייצרים של ג'ונו, Tracy Arm שמם.
ברגע שעלינו על האוניה חשכו עינינו: אחרי ההפלגה באונית הפאר שלקחה אותנו ל-Kenay Fjord, על מושבי העור האיכותיים שלה, הגימור המהודר והצוות שהיה לבוש במדים מצוחצחים למשעי, נראתה האוניה הזו כמו ספינת מעפילים בעליה ב'.
בעל הספינה חיבר כנראה בעצמו לוחות פלסטיק שקופים למעקה הספינה כדי למנוע כניסת רוח. המושבים ללא ספק ראו ימים טובים יותר (נגיד בשנות העשרים) , והבורג של מתקן החימום היה מחוזק למקומו בעזרת מטבע של פני. אני יודעת כי ישבתי בדיוק מולו.
אני בטוחה שהנוף מדהים. ככה זה לפחות בפרוספקט שלהם. אבל היום הכול פה ערפילי, מעונן וגשום. ולא שלא הזהירו אותנו: בכל ספרי התיירות אכן כתוב שמזג האוויר בג'ונו (עיר הבירה של אלסקה) הוא בלתי צפוי. מה שלא מצויין באותם ספרים היא העובדה שאי הוודאות היחידה היא אם יהיו בעיר וסביבותיה ארבעה או שישה ימי שמש בשנה. כל היתר, מסתבר, הם ימים גשומים וקרים. מה עם אמת בפרסום?
פצפוצי קרח
אחרי שעתיים של הפלגה בערפל מושלם וגשם שלא מפסיק לרגע, אנחנו נקראים ע"י הקברניט לראות קוביית קרח צפה. קרחון
קטנטן ויפהפה. שלושה מטר אורכו, שני מטר גובהו, וכולו כחול שקוף ונוצץ, תוצאה של השתקפות האור במבנה הקריסטלי של השלג.
הקברניט דומם מנועים כדי שנשמע את קול הקרח המתפוצץ. באותו רגע, כאילו קרא הקברניט מהרהורי ליבי (נו טוב, קשה להתעלם מהדמיון), הוא הסביר לנו שלמרות שספינתו עשויה מפיברגלס זול, ולא מברזל כמו הטיטאניק, אין לו שום כוונות לגמור כמוה. ממש נרגעתי.
בקנאה הבטתי במשפחה לידינו, ששתי בנותיה הפעוטות היו חנוטות בחגורות הצלה. נעים לפגוש אמהות יותר מופרעות ממני מדי פעם, כמו גם ילדים צייתנים כל כך.
מחשבות של דוב
על אי קטן מולנו עומד דוב חום קטן. עומד ובוהה בתדהמה בתיירים הפראיירים שמשלמים כל כך הרבה כסף בשביל לקפוא מקור ולראות עוד דוב. "אין להם כבר מה לעשות?", אני רואה אותו חושב (דווקא יש, אבל היה צריך להגיע עד הלום בשביל להגיע לתובנה הזאת).
מדי פעם עוצרת הספינה וצוות מלחיה - שני סטודנטים שמכרו סנדוויצ'ים מיובשים בהפסקות - רץ עם מגב וניירות טואלט כדי לנקות את שמשות הפלסטיק הזולות מהאדים שהצטברו עליהן, כדי שנוסעי הספינה לא יאלצו חלילה לצאת החוצה אל הכפור.
על פלטת הקרח שמולנו מסתלבטים מאות כלבי ים. כדי שלא נישמע רק מקטרים אז הנה דבר טוב: בגלל גודלה המזערי של קליפת האגוז שלנו יכולנו להתקרב בשקט אל הקרח, למרחק של מטרים ספורים בלבד מכלבי הים.
בסך הכל היה יפה. אפילו עצרנו מתחת למפל מים, כשקברניטנו הנועז מנווט את הטורפדו שלו אל מתחת למים הזורמים.
הדרך חזרה לג'ונו היתה ארוכה בדיוק כמו הדרך אל המיצרים: שלוש שעות עגמומיות בתוך גשם אינסופי וערפל כבד. לשמחתי הרדאר שלנו דווקא עבד (את זה אני יודעת כי הקפטן בשר לנו שמולנו יש קברניט מטומטם עם ציוד לקוי שלא יודע בכלל שאנחנו מולו).
מסקנה: למי שיש כסף רק לקרוז אחד- שילך על Kenay Fjord - בגלל הספינה המאובזרת, בגלל הנוף ובגלל שפע בעלי החיים. ולמי שיש כסף לשני קרוזים - בכל זאת שיקח רק אחד.
לפנייה לכתב/ת 
