שוויון בלב
שכר הנשים נמוך משכר הגברים, וכמות הנשים המכהנות בתפקידים בכירים זניחה. אבל בלב, כולנו בעד שוויון
כמדי שנה, יום האשה הבינלאומי הוא יומם של הסקרים, שבהם מתבררת האמת הלא מפתיעה: רוב הישראלים חושבים שנשים צריכות לקבל מעמד חשוב יותר, ורוב הישראלים לא ממש מממשים את המעמד הזה בחיי היומיום. שכרן הממוצע של נשים עבור עבודה זהה לזו של גברים נמוך יותר,
כמות הנשים המכהנות בתפקידים בכירים זניחה. אבל בלב, כולנו בעד שוויון.
הנה, אפילו ראש הממשלה אמר שהוא שואף להגיע למצב שבו שלושה רבעים מהמנכ"לים במשרדים הממשלתיים יהיו נשים. רק מר שרון יודע למה הסתפק בשלושה רבעים, ולא קצב – אם כבר מדברים במשאלות לב שלא ימומשו – בשיעור גבוה יותר.
על-פי סקר שפרסמה נעמת, כמעט שני שלישים מהציבור הישראלי חושבים שנשים צריכות לתפוס תפקיד חשוב יותר בתחום המדיני ובתהליכי משא ומתן לשלום. שיעור לא מבוטל אפילו משוכנע שלו אשה הייתה מנהלת את המו"מ, כבר היה שלום באזורנו.
אכן, מחשבה נאה. אלא שכאשר בוחנים מי אנחנו בוחרים בפועל לנהל משאים ומתנים כאלה, מתגלה תנאי שרוב הנשים יתקשו לעמוד בו: דרגה צבאית בכירה. שלושה מחמישה ראשי הממשלה האחרונים נשאו דרגת אלוף ומעלה. שרי ביטחון (שגם הם, באורח שאיש אינו מטיל בו ספק, כמעט כולם גנרלים בדימוס) מנהלים משאים ומתנים מדיניים – ולראיה הפגישה הנערכת היום בין שר הביטחון מופז לראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן.
אפילו הנושאים ונותנים בדרגות הנמוכות יותר הם לעיתים קרובות אנשי צבא בשירות פעיל, או כאלה שפשטו את מדיהם והיו לראשי מוסדות כמו המועצה לביטחון לאומי. כנראה שכל עוד אין נשים בתפקידי פיקוד בכירים בצבא, נגזר גם על הרעיון שאשה צריכה לעמוד בחזית העשייה המדינית להישאר בגדר חזון מופשט בלבד.
אבל למה להסתכל רחוק: אפילו לרשויות המקומיות, שם לא חורצים דברים שישראלים נוטים להפקיד בידי לובשי מדים, מתקשות נשים להיבחר. רק שש נשים מכהנות בראש אחת מ-256 הרשויות המקומיות בישראל. רובנו, על-פי אותו סקר, דווקא חושבים שנשים מיטיבות לנהל מגברים. אבל לבחור בהן ממש לנהל ת החיים שלנו, אפילו כשמדובר על ניקיון הרחובות ועל הפעלת מערכת הגנים כסדרה? לא בא בחשבון.
הבעיה איננה רק בבוחרים, אלא גם במבקשות להיבחר. מאז גולדה מאיר, שהועלתה לשלטון כמעט במקרה, במהלך פנים-מפלגתי שנועד לחסום את המועמדים הטבעיים (רב אלוף דיין ואלוף אלון), לא העמידה אשה עצמה כמועמדת לראשות הממשלה. שרה כמו ציפי לבני, המוכיחה בכל הופעותיה הציבוריות תבונה ושיקול דעת העולים בהרבה על אלה של רבים מעמיתיה, אינה מעמידה את עצמה על הפלטפורמה של המבקשים להגיע לפסגה. אולי גם היא מפנימה את הקוד, שלפיו שמורה המנהיגות הלאומית בישראל רק לאלה שלבשו מדים, או למצער שירתו ביחידה הצבאית הנכונה, שרק בה כנראה זוכים לתבונה העליונה הדרושה כדי לנהל ענייני מדינה.
ואולי מוקדם לבקש אשה בראשות המדינה, או אפילו בראש מפלגה גדולה. אולי אפשר, לכבוד יום האשה הבינלאומי, להסתפק בפחות מזה: בשוויון הזדמנויות בעבודה, כולל שכר שווה למשרה שווה; בעידוד נשים ממגזרים שמרניים לצאת לעבודה ולרכוש השכלה; בפיתוח תרבות של שוויון בבית וכבוד לנשים בשפה ובתרבות; ומעל לכול, בכך שהאלימות נגד נשים תחדל מלהיות מכת מדינה, הקוטלת מספר דו-ספרתי של קורבנות מדי שנה. אחר-כך אולי נתפנה לממש את החזון על אשה בראשות הממשלה, שלדעת רוב הישראלים – כששואלים אותם בסקר, לא כשהם מטילים פתק אמיתי בקלפי – אפילו תביא את השלום.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
