פותח ברגל שמאל

יש פער משונה בין רמת הכשרון של אוהד חיטמן כפי שהיא מבצבצת לעתים באלבום הבכורה שלו לבין רמתם של רוב השירים. לחיטמן יש טאץ' לא רע למלודיה, והגשה אישית כנה, אבל איכשהו - בדרך למוצר הסופי - משהו מתפספס לו.

למרות שחיטמן מסתובב כבר כמה שנים בשטח, יש משהו בוסרי מאוד ברוב השירים שלו - שנשמעים כאילו לא עברו דרך מספיק אוזניים מנוסות לפני שהוקלטו. כישרון מוזיקלי ורצון טוב לא מספיקים כדי להקליט אלבום טוב של ממש. לחיטמן חסר כיוון, מיקוד ומקוריות.

מבחינה מוזיקלית, חיטמן מטייל בשדות המיינסטרים הישראלי בשמחה, עם בלדות פסנתר שקטות ומהורהרות, איפשהו בדרך בין ארצי לטל שגב. כמוהם, וכמיטב המסורת שהנהיג אביב גפן, הקול הבעייתי שלו לא מפריע לו לשמש כסולן, צעד אמיץ מצד אחד, אבל בעייתי כשהלחנים לא מספיק מדביקים וכובשים כדי לפצות על החיסרון. הטקסטים גם הם לא מתרוממים על-פי רוב מעבר לקלישאות הסטנדרטיות ("רגע לפני הפיצוצים השקט הוא הרעש הכי גדול", או "האהבה שלי היא לא סיפור פשוט").

לא הייתי טורח בעניינו של חיטמן אלמלא הייתי סבור שבכל זאת יש בו משהו. ברגעים שבהם חיטמן שומר על פשטות וצניעות, למשל ב"נהר האהבה" היפה או ב"תפילין" החזק, הוא מצליח לרגש. גם בחלק מהשירים האחרים יש רגעים יפים, אבל הם טובעים בהפקה משמימה וסאונד עבש.

ברגעים הטובים שלו חיטמן נשמע כמי שממשיך את הקו הארץ-ישראלי הקלאסי של הרוק הישראלי משנות השבעים, עם דגש על צלילים שמלטפים בעדינות את האוזן. הרגעים האלה מראים שחיטמן, שמפגין באלבום ידע מוזיקלי לא מועט, עוד יכול להתפתח ליוצר משמעותי בתנאי שייטיב ללמוד מהטעויות שעשה באלבום הזה.