האיש הנכון

"פצוע! יש לנו פצוע!"

ינאי ריכז את מבטו בפרק ידו של הדי. ג'יי, אוחז בו כאילו הוא יכול למנות את הדופק, ובכל זאת היה מודע לקנה שכוון אליו, ולאיש שהלך וקרב עד שהתגבה ממש מעליו. רק כשהנעליים המבריקות היו סמוכות מאוד, ינאי הסב מעט את גופו ונשא את פניו. מאוחר יותר זכר כי באותן שניות ראה עצמו כמו דמות צלולויד בהילוך איטי, והתחושה היתה כל כך זרה ומשונה שבקושי נמנע מלגחך.

קנה העוזי היה במרחק של מטר ממנו, איש גבוה מאוד החזיק בו. ינאי הרים את ידיו לפני גופו עד שהכפות המופנות במרושל זו אל זו הקבילו לכתפיים: ספק שבוי נכנע ספק אדם מברך.

לשובה שלו היה שיער לבן. תספורת פוני קצרצרה שדבקה אל מצחו הבליטה אף שנראה כמו קטום בקצהו וסנטר מפוצל. הוא ניצב בפישוק קל, מרטיט קלות ברך, וממותניו ומעלה גופו הגרמי נראה נוקשה כאילו מוסמר לקרש.

"פציעת ראש," ינאי דיווח לו "מאבד לנו דם בגלונים. חייבים לפנות אותו לפני שהעניין מסתבך."

מבטו של הרב-סרן סרק סביב, ממאן להתקבע על פניו של ינאי. שפתו התחתונה היתה משוכה פנימה, ושיניו שסגרו עליה מתחו את סנטרו המחורץ- בקמט? אולי בצלקת. בעודו מתמקד בפנים האלה, עלתה פתאום לנגד עיניו של ינאי דמותו של השבוי הראשון שלו - גם אילו התעכב לחשוב על כך, לא היה יכול להסביר מדוע. ההוא שנחת לו לילה אחד סמוך לגדר הגבול ליד נחל בצת - ההוא היה קטן גוף וצעיר, לא יותר מבן עשרים, ואילו זה שלמולו עבר מזמן את גיל ארבעים, והוא ללא ספק קצין, והוא אוחז בנשק. שום נקודת דמיון שאפשר לציין. ובכל זאת להרף עין התמזגו לו דמויותיהם של שובה ושבוי. זה ששינה את חייו וזה שעתיד לשנותם.

ינאי השפיל את ידיו רק קצת והחווה אל חזהו: "ינאי כהנוב. סרן. גדוד חמישים. הייתי רוצה לפנות אותו אל מעבר לדלת. עדיין יש זמן. "

"תקום. תסתובב. גב אלי." ינאי ציית, נע לאט, וכשנעמד, בזווית העין ראה שראשו של הדי. ג'יי נשמט.

מוטב ככה, הרושם נכון.

הקנה ננעץ בגבו, יד שוטטה על מותניו והרחיקה. טלפון נוסף התחיל לנגן שיר אידיוטי, וכשניגן החוטף התרחק בהליכה לאחור. כאילו היתה לו עין בגב ינאי עקב אחריו, קולט את תנועותיו כמו היו כתם לוהט של אנרגיה; אוטם את אוזניו לשיר אידיוטי, אוטם לצלילי יפחה ונשימה ולרעשים בהולים מבחוץ.

שניות עברו ללא אות, וינאי צלל אל תוך נחשול גופו, וכבר לא היה דמות בסרט: טעות, טעות, עשיתי טעות סופנית – כל הבלח מילולי הצליף במוחו והציף אותו בכאב מהדהד. הוא היה עיוור, מביט לפנים ורואה ערפל, מביט ולא רואה דבר, מביט ורואה רק את תוככי מוחו פועמים ומהדהדים.

כששמע את הצליל הארוך של פתיחת הרוכסן נדמה היה לו שבטנו היא שנפרמת.

"חזרה עכשיו, פנים אלי." ינאי סב לאט, בכאב. עין הקנה פנתה למטה, היד כבר לא היתה על ההדק, ובידו של החוטף היה משהו קטן כמו אקדח - ככה לא אוחזים באקדח - האיש כיוון לעברו שלט-רחוק והראה לו. עכשיו, עם השלט ביד הוא רכן אל צ'ימידן פתוח, ובעדינות, בטקסיות, כאילו הוא מפשיט אישה, קילף לצדדים את הפלסטיק, וחשף את הבלוק המלבני שבתוכו. בלוק כבד, קופסה קטנה עטופה בסרט הדבקה שחור מחוברת מלמעלה כמו מתנה על גבי מתנה. אחרונה נחשפה הסוללה שבצד, ועוד לפני שנחשפה ינאי זיהה מטען גור.

"עם הדבר הזה מעיפים טיסנים," אמר האיש ושקל את השלט שבידו "עם הדבר הזה כולנו יכולים לטוס בחתיכות לשמים. עכשיו קח את הפצוע, יש לך דקה להוציא אותו ולסגור בחזרה את הדלת."

ינאי לא בזבז זמן על הרמת פצוע נכונה. גופו של הדי. ג'יי היה רפה, ינאי אחז בו מתחת לבתי השחי וככה גרר אותו. רקסי לא נפצע קשה ולא איבד הרבה דם – מנה אחת של בי פלוס, הספיקה כדי להעמיד אותו על רגליו – אבל הוא היה בהלם, וגם אחרי שיצא מחדר הניתוח, התקשה לדווח על ההתרחשויות כסדרן.

כשינאי פתח את הדלת שני אנשי בטחון עמדו על המדרגות, וזה שעמד גבוה יותר כיוון לעברו אף אן ביד מהססת. ינאי התעלם מהם, ורק אחרי ששמט מולם את הגוף אותת להם באצבע אחת. אחד, הוא סימן להם באצבע, אחד, חוטף אחד.

כשחזר וסגר את הדלת, הוא היה שיכור כמהמר. הילדים ישבו קפואים, לא הזיזו אצבע, אבל נראה שהחוטף התרגל לראות אותו זקוף ומתנועע, וינאי המתנועע ידע מה הוא עומד לעשות. "יש עוד אחת," הוא יאמר ויורה על אחת הבנות "גם היא לא תחזיק מעמד." אלא שאז, בדיוק כשעמד להגדיל את ההימור שלו, כשידע בודאות גמורה ומבורכת שהוא בר-מזל ובעל און, האיש עם השלט הרים את מבטו לחלון. החוטף היה מבויית על המסלול שלו, נעול על ערוץ יחיד, על תוכנית יחידה, הולך ומאותת סכנה גוברת.

ינאי הסתמרר. עורו קלט שכל גירוי עלול לגרום עכשיו לביקוע, ועיניו נטו בעקבות מבטו של הגבר: צללית ברורה של אוחז אקדח רצה בשפיפה לאורך החלון והשתטחה לצד האשנב הפתוח. שתיים נוספות נעו רכונות והשתטחו מעברו השני. מוארים מאחור בתאורת חצר ירקרקה השחירו שלושת הפולשים מעליהם, ובמישור שלו החוטף נדבק אל הקיר.

"תתרחקו מהחלון. יש לי מטען. פעם אחרונה, אתם לא תתחכמו אתי. אתם לא מאמינים לי שיש לי? תעופו מהחלון או שהעסק גמור. תתרחקו, אני אומר לכם, אני גמור, אני גומר את העסק. אתם לא מאמינים לי? אתם לא? אתם לא?" העוזי היה תלוי על כתפו. היד שאחזה בשלט כוונה אל הצלליות הדוממות, נעה ביניהן עם כל צרחה ניחרת. בלי שיהיה לו מושג מה הוא עושה, ינאי הצטרף לצרחות: גבו דבוק לקיר, ידיו הודפות את הבטון לאחור, כמו תמונת ראי של החוטף שלו הוא הדהד את משפטיו בפה פעור: "תתרחקו, אתם לא שומעים? תעופו מפה, תתרחקו." בכל לבו הוא שנא את הצללים השחורים האלה שבאו, למה באו, להורגו. אילו היה לו נשק ביד, אולי היה יורה בהם. הם לא שמעו. הם לא הגיבו. הם היו אדישים לחייו ולחיי הילדים.

רק לא זה, רק לא השלט - הוא חשב – צריכה להיות עוד דרך, צריך-אפשר להרחיק עם העוזי. "חכה," הוא צרח "חכה, יש עוד דרך…" אבל לפני שהשלים את המשפט חבט בו הפיצוץ.

תום חשבה שהיא מתה. עיניה היו עצומות כל הזמן, היא שמעה צרחות, ואחר-כך שום דבר, כמו בצלילה במים. אם את מתה כבר לא יכולים לעשות לך כלום. את צפה רק עם עצמך במים. משך זמן לא ידוע היא צפה במים. אחרי כן הריחה משהו שרוף, ושרוף לא התחבר לה עם מים. גם הרטיבות החמה שמתחתיה לא התחברה לה. ריח אבק שריפה, שלא ידעה לזהותו, ומגעו של בד ספוג בשתן, סימנו לה את חזרת הגוף. עדיין לא מתה, עוד מעט תמות.

מהודקת באפילה, מצחה מהודק לברכיה תום קראה לאמה, והאם הופיעה בפנים שעוותו מכאב.

כעת תום הבינה, כי כעת זכרה מתי הופיע קודם המבע המעוות הזה. כשהחזירו את דודה עפרה, אחותה של אמא, לארץ למות ליד המשפחה, אמא נראתה ככה בדיוק. פנים כאלה בדיוק היו לה בימים האחרונים של עפרה. פנים כאלה היו לה בימים האחרונים. הכאב של אמה, התברר לתום, בכלל לא קשור לאביה, ולא הוא אשם בו. בעלים בוגדים והנשים בוכות, אבל אף אחת לא נראית כמו אמה, אף גיבורה שבגדו בה.

לתום מלאו ארבע וקצת כשדודתה הוסעה משדה התעופה אל ההוספיס. המבוגרים לא הזניחו את הפעוטה, אספו אותה בזמן מהגן והקפידו לכבוש לידה את האבל, ולמרות זאת נדמה היה לה שהיא זוכרת הכול, זוכרת את מראות עשרת הימים שעד הפטירה, ויודעת גם דברים שלא סיפרו לה:

הצער פירק את סבא וסבתא, אחרי שעפרה מתה הם כבר לא היו זוג.

אבא ואמא נפרדו, כי אמא ידעה שאמות, והיא כבר התכוננה לצער.

אמהות יודעות דברים קרובים, אבות יודעים יותר על מה שרחוק. אמא ידעה. לאבא תהיה טראומה.

זה לא הוגן, תום חשבה, כל כך כל כך לא הוגן, אם אמא ידעה, היא היתה צריכה לספר לו. לא הוגן שזה יבוא לאבא לבד ובהלם.

דקות לאחר הפיצוץ, תום חשה את התעוררות הטינה כמו תנועה בתוכה. בעיניים עצומות בחוזקה ובמצב של שמיעה ממוסכת, בת הערובה הקטנה חשבה על אמה באיבה. זה עזר לה.

פעימה אחרי שרעש הפיצוץ חבט בו, ינאי קלט שאין זה הרעש הנכון, לא הרעש האחרון שהגוף התכונן לו. ופעימה הבאה הוא חשב: משהו השתבש, עכשיו יבוא.

הוא הריח אבק שריפה, הוא ראה עננת עשן דקה ואפורה עולה מהצ'ימידן, ואז שמע את החוטף צורח: "זה היה דמה, הדגמה בשבילכם. הבא יהיה אמיתי. אני מזהיר אתכם, אזהרה אחרונה, תשמרו על מרחק, תעבירו את המסר למעלה."

ועד שינאי הביט לעבר החלון, שום צללית כבר לא היתה שם.

"האיש הנכון" מאת גיל הראבן רואה אור בימים אלה בהוצאת "קשת".