נגמרו התותים
התעשייה במשבר, האינטרנט הכניע את חברות התקליטים, אבל פס הייצור של אתניקס ממשיך לעבוד. הפקידים האפורים של הפופ העברי, האשכנזים להשכיר של המוזיקה המזרחית, מוציאים עכשיו את הדיסק ה-14 ומדברים על כסף (אנחנו שורדים רק בגלל הופעות לוועדי עובדים), פוליטיקה (התמיכה באהוד ברק פגעה לנו בפרנסה), אייל גולן (יצאנו מהדבר הזה בזמן) וטעויות העבר (עשינו כמה שירים ממש מטומטמים)
"כאן אנחנו עושים את המוזיקה של אתניקס", אומר יורם פויזנר כשהוא יושב ומעשן סיגריה של אחרי ראיון באחד משני האולפנים של הלהקה במושב רינתיה. "שם", הוא מצביע לעבר החדר שבו שוחחנו במשך כמה שעות, "שם זה האולפן של הפקידים. שם אנחנו עושים את כל שאר הדברים שלנו". התיאור הזה, פקידים, יושב על אתניקס כמו כפפה. ב-20 השנים האחרונות, מאז פרצו הצמד זאב נחמה את תמיר קליסקי ושותפיהם לתודעה הציבורית, תחילה כלהקת רוק ממוצעת בשם מוסקבה ולאחר מכן בגירסתם המורחבת כאתניקס, הם מייצרים מוזיקה בדומה לאופן שבו סולתם מייצרת סירים - כמו בפס ייצור.
זאב נחמה (44), תמיר קליסקי (43), גיל אלון (40), גל הדני (40) ויורם פויזנר (39) מגיעים לאולפן כל בוקר בעשר בדיוק. הם יושבים וחושבים, מנגנים ושרים, מקליטים ומערבבים. בסוף יוצא מזה משהו. לא טוב? לא נורא. תמיד אפשר להיפגש שוב מחר ולעשות את זה מחדש. אגו? אינטריגות? דרמות? תחפשו את זה אצל להקות אחרות. כאלה לא חסר. הם נהנים זה מחברתו של זה, מתנהגים כמו חבורה של נערים מתבגרים שיושבים כל היום על הברזלים ועושים מה שבא להם, אבל בסופו של דבר מדובר בעבודה, ואף אחד מהם לא מרשה לעצמו לשכוח את זה.
רק ככה, הם מספרים, הצליחו להוציא עד עכשיו 13 אלבומים, רובם בהפרש של שנה זה מזה, לשדרג את תעשיית המוזיקה המזרחית עם אייל גולן, להמציא הרכב היפ-הופ מזרחי עם חיילי הנקמה ולהביא את ה'שום בלע שום' עם הגמלים. אה, וגם לנגן בהופעות כל ערב. רק ככה, הם אומרים, הצליחו לשרוד יותר מכל הרכב אחר בנוף הישראלי. אלא אם כן אתם סופרים את צמד רעים.
אתם 20 שנה ביחד. לא נמאס לכם כבר אחד מהשני?
אלון: "כמובן שזה קרה, אבל אנחנו כבר אחרי השלב הזה. כמו בכל מערכת יחסים, זה בא בגלים".
נחמה: "לפני 20 שנה שאלו אותנו כמה זמן אנחנו נחזיק, ואמרתי שאני לא מאמין שזה ייקח יותר מארבע שנים. היו לנו משברים, אבל גם כשרבנו זה לא היה על רקע אישי, אלא בענייני עבודה. ובגלל שזה ענייני עבודה, זה לא נמשך יותר מדי זמן. בסופו של דבר, אנחנו להקה שמקבלת החלטות באופן דמוקרטי".
לראיין את אתניקס זה קצת כמו לנהל את המעגל המיתולוגי של דן שילון. את התפקידים הקבועים של הזונה, הפוליטיקאי, הסלבריטי המזדמן ואיש הרוח ממלאים חברי הלהקה בצורה קצת שונה: נחמה לא מפסיק להתבדח, קליסקי מדבר כמו דיפלומט, אלון נראה משועשע רוב הזמן, הדני זורק פה ושם איזו מילה, ואילו פויזנר - הוא אחראי על הקפה. פלא שהם מסתדרים כל כך טוב?
מלחמת הישרדות
השבוע הם משחררים את אלבומם ה-14, "אמריקה". על פניו, אין חדש תחת השמש. את הסאונד המזרחי שמזוהה כל כך עם הלהקה אמנם לא תמצאו פה, כי הם אומרים שהם מיצו את זה, אבל הנוסחה המנצחת שהביאה להם לא מעט פרסים ומעריצים עובדת פה במלוא המרץ. המטרה: לכבוש את הפלייליסטים של תחנות הרדיו ולטחון למאזינים מנגינות פשוטות שאי אפשר להפסיק לזמזם. ולמרות זאת, גם חברי הלהקה יודעים שהסיכוי שלהם להגיע לפלטינה כפולה כמו שעשו פעם עם "מסאלה", לא גבוה במיוחד. למה? הסיבות הרגילות. צריבות, זיופים, תעשייה במשבר. לפני כשנתיים, כשעבדו על אלבום הבכורה של חיילי הנקמה, הם אפילו הכריזו שבגלל הדברים האלה הם בכלל לא מתכננים להוציא אלבום נוסף משלהם.
לא עמדתם בהבטחה שלכם.
נחמה: "למה לא? עד עכשיו לא הוצאנו אלבום. טוב, עכשיו ברצינות. אנחנו להקה ויש לנו שם. אנחנו עושים היום תקליטים לא כדי למכור. אנחנו יודעים שהתקליט הזה לא הולך לעשות כסף כמו פעם. האלבום הזה הוא סוג של כרטיס ביקור".
קליסקי: "פעם היה תגמול על העבודה וההשקעה בתקליטים. התקופה הזאת נגמרה והתגמול בא עכשיו מדברים אחרים. יש לך שירים חדשים, אתה מופיע בכל מיני מקומות ואתה רואה שהקהל מזהה אותם ולא רק את הלהיטים הישנים. זה שלא מוכרים היום הרבה דיסקים לא אומר שצורכים את השירים פחות מפעם. עכשיו זה פשוט הרבה יותר נגיש. תקליד 'אמריקה' בקאזה, תקבל לא מעט אנשים שיש להם את השיר".
וזה לא מפריע לכם?
נחמה: "מה שמפריע לי בכל העניין הזה הוא שאנשים שמורידים את אתניקס מהאינטרנט שומעים את המוזיקה שלנו, שעבדנו עליה כל כך הרבה והשקענו בה באולפן בלונדון, באיכות ירודה".
אלון: "עד לפני כמה שנים היית קונה אלבום בגלל האמן, בגלל העטיפה. הנוער של היום מוריד את השירים שמעניינים אותו וזהו. אין אמן, אין אלבום".
נחמה: "בחמש שנים האחרונות, אם אתה לא אמן חזק ומבוסס כמונו בתעשיית המוזיקה, הסיכוי שלך לשרוד הוא כמעט אפסי. מה שקורה בשוק בשנים האחרונות זה מלחמת הישרדות. אתה יודע כמה אמנים שעבדו עם חברות תקליטים פנו אלינו השנה שנפיק אותם? זה לא להאמין. בחיים לא ראיתי מצב כזה. חברות התקליטים כבר לא מסוגלות להפיק אמנים. כשעשינו את חיילי הנקמה נשארנו עם חור של 40 אלף דולר בכיס. הם מכרו 3,500 עותקים, ואז אתה נכנס ל'אימיול' ורואה שהורידו אותם 50 אלף פעם".
אז ממה אתם עושים היום כסף?
נחמה: "מהופעות. אנחנו שורדים כי אנחנו מבוקשים להופעות סגורות. ועדי עובדים, אתה יודע. פעם ראינו בהופעות האלה דבר מגונה, אבל היום אנחנו מתפרנסים מזה. הקהל שם הוא הרי אותו קהל, זה לא משנה לנו".
ומה לגבי הופעות פתוחות במועדונים? זה לא משתלם?
אלון: "איפה, בבארבי? באיזה מועדון הופעות קטן על צלחת חומוס וצ'יפס? לאן אתה יכול להגיע עם זה?".
הדני: "מועדונים גדולים, כמו הרוקסן ששם גדלנו, לא מחזיקים מעמד. היום אתה חייב לתת לקהל את המישמש הזה. תראה הופעה, תשתה משהו ותאכל גם ארוחת ערב".
משחקי כבוד
בשנת 96', אחרי שקטפו כל קיץ את תואר להקת השנה ומכרו מאות אלפי תקליטים, אתניקס החליטו לשנות פאזה. פגישה עם אמן מזרחי מתחיל בשם אייל גולן הפכה אותם לאנשים שחתומים עד היום על המהפכה הגדולה של המוזיקה המזרחית בארץ. פתאום, לשמוע סלסולים בח' וע' על רקע דרבוקות הפך לדבר הכי חם בגלגלצ ובפריים טיים של ערוץ 2.
"כשסיפרנו אז לאנשים שאנחנו הולכים לעבוד עם זמר מזרחי", מספר קליסקי, "כולם אמרו שאתניקס איבדו את זה. שנה אחרי זה, כשכל הקטע של אייל גולן יצא, כולם דיברו רק על זה".
"כשהרמתי טלפון לדן שילון וביקשתי ממנו שיארח את אייל, הוא אמר לי תשמע, אני לא חסיד גדול של המוזיקה הזאת, אבל אני סומך עליכם", אומר נחמה. הוא נתן לו לבצע שני שירים בתוכנית שלו. באותו יום, הכל התהפך. למחרת כבר מכרנו 40 אלף עותקים. זה היה מטורף".
"בלעדייך", האלבום שהפיקו נחמה וקליסקי לאייל גולן, הוא עד היום אחד האלבומים הנמכרים ביותר במוזיקה הישראלית. יותר משלמה ארצי, יותר מריטה, יותר משלום חנוך. על פי הערכות מכר האלבום קרוב ל-300 אלף עותקים. היסטריה, בכל קנה מידה אפשרי. נחמה וקליסקי, בעל כורחם, הפכו בן לילה לגורואים של תעשיית המוזיקה המזרחית. מהר מאוד הם התוודעו גם לצדדים הפחות שמחים של תעשיית הכפיים.
"העבודה עם אייל היתה תקופה מרתקת", מספר נחמה, "זכינו להכיר הרבה דברים שלא ידענו על השוק המזרחי. הדחיקה שלהם לשוליים יצרה שוק שלם שעובד בצורה מאוד מעניינת".
"הם יצרו לעצמם שיטות שיווק עצמאיות, הגיעו לרדיו לבד", אומר קליסקי. לא היה להם דבר כזה, סינגל, או הופעות בתוכנית אירוח. לא היה להם את המסלול הזה, כי הוא היה חסום בפניהם. אז הם מצאו את הדרכים ה'יצירתיות' שלהם".
ואתם שיניתם את זה?
נחמה: "כן, אבל עשינו גם דברים לא טובים בדרך. כי לא כולם עיכלו את השינוי, לא כולם הבינו שהם צריכים להתרגל לחוקים אחרים שקיימים בקרב חברות התקליטים הממוסדות. שלא תבין לא נכון, לא באנו אליהם בתור פטרונים ולא הסתכלנו על אף אחד מלמעלה. עשינו אייל גולן בדרך שלנו כי ככה חשבנו שצריך לעשות אותו".
איך אתם מסבירים את הירידה בפופולריות שלו?
קליסקי: "בוא נראה את הדברים בצורה ריאלית. כל אמן שמגיע לשיא כזה כמו שאייל הגיע, יירד בסוף. זה היה חסר פרופורציות. הוא בא מהשטח, בלי טלוויזיה ויחצנות. עכשיו, לך תתמודד עם המפלצת הזאת".
אם הייתם עובדים איתו עדיין, זה היה נראה שונה?
קליסקי: "צריך להיות כנים ולומר שכשאייל בחר את הדרך שלו, כיבדנו את זה. בשלב מסוים הבנו שיותר מזה לא יהיה, ולדעתנו פרשנו בזמן".
אם יש דבר שמעצבן את נחמה, זה חוסר הפרגון, כמו שהוא קורא לזה, של אנשי המוזיקה המזרחית לפועלם. למרות שהם הפיקו את האלבום המזרחי הנמכר ביותר אי פעם, הם מעולם לא התקבלו בחיבוקים בתעשייה. נשארו אאוטסיידרים. עבור רבים בברנז'ה המזרחית, נחמה וקליסקי היו רק 'אשכנזים להשכיר'.
"אנחנו יודעים שזה בא מתוך אינטריגות פנימיות וקשירת כתרים וכבוד", אומר נחמה, "אבל האמת שזה כבר לא מציק לנו כמו פעם".
מושיק עפיה אמר בראיון שהמוזיקה של אייל גולן היא לא מוזיקה מזרחית אמיתית.
נחמה: "גם אני קראתי את זה, אבל הוא שכח לציין באותה הזדמנות שעד שהוא נעשה זמר מצליח, הוא גם פנה אלינו כל שבוע כדי שנעשה לו תקליט. אלה האינטריגות של השוק המזרחי, מסוג הדברים שאף פעם לא התעסקנו בהם".
טקסט פוליטי
יש עוד משהו שחברי אתניקס אוהבים להתעסק איתו מלבד מוזיקה, וזה פוליטיקה. על דלת האולפן שלהם מודבק סטיקר של עמי איילון שקורא למפקד לאומי. "עמי היה מפקד שלי בצבא", מתגאה נחמה. זה בן אדם שאני יכול לתמוך בו בשקט".
איילון הוא לא הראשון. בפעם האחרונה שאתניקס תמכו במישהו זה היה אהוד ברק, לקראת הבחירות ב-99'. בכל ראיון, בעיתונים ובטלוויזיה, דיברו עליו. אפילו שרו איתו בליל הניצחון את 'תותים'. היום, הם אומרים, היו מוותרים על התענוג בשמחה. זאת היתה טעות", מתוודה נחמה. כנראה שלא היינו צריכים ללכת אחרי בן אדם אלא אחרי דרך. תמכנו בו בכל מילה שהוצאנו מהפה וגם שילמנו על זה מחיר. זה הגיע אפילו לאיומים שקיבלנו על חיינו. תשמע, יש לנו קהל גדול שמגיע מאגף מסוים בפוליטיקה והוא פשוט הפסיק לצרוך אותנו".
אתניקס מעולם לא הסתירו את עמדתם הפוליטית, אי שם בשמאלה של המפה, אפילו כשהופיעו ביישובי גוש קטיף. ולא, אין להם שום בעיה להופיע שם. אידיאולוגיה וכסף, אתם יודעים, לא ממש הולכים יחד. "אם נצטרך נופיע שם", אומר נחמה. "זה לא קשור לפוליטיקה. חוץ מזה, גם אמרנו להם בהופעות שלנו בגוש שהדעה שלנו הפוכה משלהם והם קיבלו אותנו טוב. אנחנו מגיעים ממקצוע נורא סובלני, אז להחרים מישהו בגלל מה שהוא חושב? זה מטומטם".
בסינגל החדש, "פנים", שאמור לצאת לרדיו בקרוב, משתלחים אתניקס בכנסת. פנים של אידיוט/ פנים של אוויל/ פנים של טיפש/ אתה יודע ולא מתבייש/ פוליטיקאי, פנים של מסכן, שר נחמה בחדווה את הפזמון ומקנח בצעקות בלומנטל! בלומנטל! עוד להיט? פעם היתה לי יראת כבוד לנבחרי העם", אומר נחמה. היום אין לי גרם של כבוד לאנשים האלה. אין לי איתם כלום. בזמן שעבדנו על השיר הזה נעמי בלומנטל היתה בכותרות, אז הכנסנו אותה. אבל לא רק היא אשמה, זה כל חברי הכנסת. הם הסנהדרין שלנו, מה שאומר שמצבנו עגום מאוד. יש את הגוורדיה הוותיקה, כמו שרון, שכבר 50 שנה מתגלחת לנו על הזקן ורק עושה טעויות, ויש את הגוורדיה הצעירה, שהם בכלל חבורת אנשים קקיוניים".
אחרי שנחמה מסיים לשאת את נאום הבחירות שלו, חוזרת החבורה לדבר מוזיקה. בכל זאת, 20 שנה הם בעסק ולא חסרים להם סיפורים. מצידה השני של דלת הכניסה לאולפן תלויים אחר כבוד כמה מכתבים די מוזרים, בלשון המעטה, של מעריצים. חברי הלהקה מתפקעים מצחוק כשקליסקי מקריא בקול את אחד מהם, שנכתב על ידי אדם שקורא לעצמו 'המשיח'.
"מידת מחויבותכם לגאולה בימינו אנו אומרת הרבה בשבילי, במיוחד עכשיו", כותב 'המשיח'. תודה לאל על ששמכם לחזקני. אשמח אם תעזרו לי לארגן קונצרט עולמי של שלום וגאווה, שאורחת הכבוד שלו (נקווה להסכמתה) תהיה ברברה סטרייסנד".
"את המכתבים המוזרים באמת אני שומר אצלי בבית", מספר נחמה. פעם אחת קיבלנו מכתב מאדם בן 50, איש כת השטן לדבריו, שמאמין שאני נוסטרדמוס. זה מפחיד איך שהוא לקח את הטקסטים שלנו מפעם, ולפי איזו השראה תירגם אותם והוכיח שהם נבואה עתידית. לדבריו, 'ציפור מדבר' חזתה את האינתיפאדה השנייה".
אחרי כל כך הרבה שנים בצמרת, יש דברים שאתם מצטערים עליהם?
נחמה: "יש הרבה דברים שאנחנו מצטערים עליהם. קח לדוגמה את שיר הפתיחה באלבום 'מוריס', 'שיר האינטרנט'. השיר הזה הוא פשוט זוועה. הכל התחיל מהומור מטופש בדרך להופעות. בזמנו היינו שומעים המון מוזיקה ערבית בדרך ומנגנים על דרבוקות. יום אחד התחלתי לצעוק באוטו 'אה, אה, האינטרנט שלי'. ואז אתה מקליט את זה ומגלה באיחור שזה שיר ממש מטומטם. אני לא מתפלא שיש כאלה ששונאים אותנו בגלל הקטע הזה. או קח למשל שיר כמו 'עדניה'. צילמנו את זה באיזה כפר דרוזי עם רקדני דבקה. כמה מטומטמים יכולנו להיות? לצעוק 'עדניה, עדניה' זה מפגר, ועשינו את זה בכל זאת. אבל אחד הדברים שהכי מחרפנים אותי זה שהקלטתי את 'ב.מ.וו שחורה' מצונן. זה באמת הדבר הכי מטומטם שעשינו. זה היה להיט כזה גדול, וכל פעם שהייתי הולך לאירועים הייתי שומע אותו ושואל את עצמי 'מה זה הטמטום הזה, מי הוציא כזה דבר מהאולפן?'. אבל זה אנחנו. אנחנו פה כדי ליהנות ולעשות מה שבא לנו".
לפנייה לכתב/ת 
למרות הכל, ממשיכים
מומלצים
