"ההרס ליווה אותי שנים ארוכות"
גיא, בן 31, עוד זוכר את בתי הרפאים. גנית, אם לשלושה, זוכרת את ההרס ותחושת הניתוק. מפוני ימית שהיו אז ילדים ממליצים לתושבי גוש קטיף: האזינו להמלצותיו של בשיא, הכינו את הילדים. אביו של אחד הילדים: "חשבנו שיהיה להם קל. את הקשיים שלהם ראינו רק מאוחר יותר. הם היו כנטע זר שנים ארוכות בסביבתם החדשה, אולי עד היום"
"מה שאני הכי זוכרת זה את ההרס - גן הילדים שלי שנהרס, בית הספר, בריכת השחייה. אין לך את הפינה שלך יותר וזה מלווה אותך שנים ארוכות. תחשבי על הבית של הוריך, שבשעת צרה אפשר ללכת לשם, ליסודות שלך שמעניקים לך ביטחון. לי אין את זה", כך אמרה אתמול (ב') ל-ynet גנית נוה, אם לשלושה ילדים, שהיתה בת 10 בעת הפינוי מימית.
שלשום קרא ראש מינהלת ההתנתקות, יונתן בשיא, לתושבי ההתנחלויות המיועדות לפינוי להכין את ילדיהם. בשיא אמר שהגיע לשתי מסקנות בעקבות פינוי ימית: "האחת - מי שסובל הכי הרבה מהפינוי אלה הם הילדים, ולכן אני אומר להם 'הכינו את הילדים'. הדבר השני - מי שיוצא בקבוצה ויגור אחרי כן באותה שכונה מצבו טוב יותר".
רבים ממפוני ימית עוד זוכרים את חוויות הפינוי הקשות. אבי פרחן, יו"ר ועד העיר ימית לשעבר, אומר כי איש לא מדבר על ההשלכות החברתיות, הנפשיות והתפקודיות של המפונים במכוון. "לאחר הפינוי בימית ילדים היו עדים לקריסת משפחתם. אני יודע על אחוז גבוהה מאוד של התאבדויות, גירושים וקריסה כלכלית של אנשים שבנו בית ועסק וטיפסו על הקירות".
פרחן מספר כי באחת מהרצאותיו בפני קהל על פינוי ימית ניגשה אליו אחת המפונות, תושבת אופירה לשעבר. היא הייתה כבת 6 בעת הפינוי. "עינייה היו מלאות דמעות. היא ספרה לי שלאביה היה עסק תיירותי מצליח מאוד ושהם חיו בעושר. לאחר הפינוי אביה התמוטט כלכלית. אחר כך נפשית. הוא נפטר בשנות ה-40 לחייו. יש כאלו מאות מקרים".
גם גורלם של שבעת חברי וועד בעלי העסקים בימית לא שפר. "מתוך השבעה, שלושה לא נמצאים איתנו היום. כולם היו צעירים מגיל 59", מספר פרחן. "שלא יספרו לי שזה מקרי – אחד מת משבץ מוחי ושניים מהתקפי לב".
לא ללמד פוליטיקה תוך כדי פינוי
שלושה מילדיו של פרחן מתגוררים היום באלי סיני, יישוב המיועד לפינוי. בתו גנית נוה, היא אם לשלושה ילדים. בעת הפינוי הייתה בת 10. מניסיון העבר היא מציעה שלא לערב ילדים בפינוי. היום, בפעם השנייה תצטרך להתמודד עם פינוי. "אני חיה את זה שוב פעם. נפשית, אני לא יכולה להתמודד עם המצב ולתכנן מה אני אעשה אחר כך. אני בת יענה.
"אם יתחילו לפנות אני אוציא את הילדים שלי, שלא יראו את ההרס שהמדינה הזאת עושה שוב. לדעתי לא צריך לערב את הילדים בשום דבר, ובטח שלא להשאירם עד הדקה האחרונה כדי ללמדם מה זה פוליטיקה תוך כדי פינוי. זה לא עוזר ואפילו עושה את ההיפך".
דינה כהן, תושבת גבעת עדה שפונתה מהמושב דקלה, לא מבינה על מה המהומה. "זה כמו לעבור דירה, לא יותר מזה", היא אומרת. "צריך לעשות הכול בטבעיות. מעבר פשוט עם גיבוי חזק וחם של ההורים. שלושת ילדיי היו קטנים, הגדול היה בן 9. היום הם לא מדברים על זה, הם עברו את זה חלק וטוב. זה כמו שעוברים מבית אחד לאחר. ההתנגדות של תושבי גוש קטיף היום היא שמעוררת התנגדות גם אצל הילדים. חבל מאוד על הילדים שיצברו טראומות לכל החיים שלהם. מושב דקלה רצה מאוד להתפרק ולכן לא הייתה אצלנו התנגדות".
זוכר את בתי הרפאים
גיא, בן 31, פונה אף הוא, אבל חווה כנראה חווייה לגמרי אחרת. בגיל תשע פונה מהמושב נביעות והוא עדיין מתקשה לדבר על חוויות הפינוי. "הורי לא היו מהמתנגדים לפינוי. דווקא אני חילקתי סטיקרים של 'לעצור את הנסיגה מסיני'. אני זוכר גם הפגנה אחת שבה הבעירו צמיגים, אבל זה היה בכביש נואיבה-שארם וזה לא היה כל כך אפקטיבי. לא עברו שם יותר מדי מכוניות. זה היה כדי לצאת לידי חובה".
הוא מאמין בפינוי, אך ברמה האישית מזדהה עם התושבים. "כשילדים, באשר הם ילדים, עוברים את הטראומה הזו אני מבין אותם. היה לי מאוד קשה בהתחלה לעבור. העניין הוא שכל עולמך משתנה תוך יום - יום אחד עולים למכוניות, אומרים לך לעשות שלום יפה ולא חוזרים לשם כמה שנים. זה לא בדיוק לעבור דירה, כי כל השכונה עברה משם וכולם התפרקו ואין לאן לחזור לבקר. אני זוכר שהיינו בין האחרונים שפונו וחגגנו את ליל הסדר בנביעות. זה היה הזוי, חצי מהבתים היו בתי רפאים ולא הייתה תחושת יציבות וביטחון".
אביו של גיא, זאב, מספר כי בהרצאות המעטות שניתנו לתושבים נאמר להם כי הדאגה האמיתית היא למבוגרים ולא לילדים. המחשבה היתה שילדים יצליחו להתמודד עם המצב טוב יותר, הוא מספר. "בדיעבד זה לא נכון כי הילדים סבלו. הם לא עברו זאת בקלות על אף שזה לא נראה אז כך. הם נותקו באחת מחברה שאליה היו רגילים. רובם נולדו שם והמקום היווה 100% מחייהם. זה לא כמו לעבור דירה. זה כמו לעבור לחברה אחרת לגמרי. את הקשיים שלהם ראינו יותר מאוחר. הם היו כנטע זר שנים ארוכות בסביבתם החדשה, אולי עד היום".
האב זאב נותן עצה למפונים: "זו החלטה אינדיבידואלית איפה לגור אבל אם יעברו כולם למקום אחד זה יקל על הילדים. אנחנו עברנו לבד למושב והילדים מצאו את עצמם לבד, במציאות אחרת. לא הבאנו את זה בחשבון, חשבנו שלעבור ממושב למושב זה הכי טבעי, אבל זה לא היה כך".
נחום שפר שפונה ממושב שדות, מודאג מהמצב ומרצה לקציני צה"ל על נקודת המבט האישית שלו. "אני לא רוצה שמה שאני עברתי יעברו אחרים. היום אני נוסע לדבר בפני קציני הנדסה קרבית. לנסות להסביר מה עובר למפונה בראש, על מנת שיבואו מוכנים. למנוע טרגדיות ועוגמות נפש מיותרות".
לפנייה לכתב/ת 
