מוכנים ילדים? איי איי קפטן. אני לא שומע אתכם. איי איי קפטן. מי חי באננס מתחת לים? ספונג'בוב סקוורפנטס! מי היצור הרבוע שהיה ללהיט טלווזיוני תוך פחות משבוע? ספונג'בוב סקוורפנטס! מי הצליח להכעיס ובאש להצית את הכנסיה הבפטיסטית? ספונג'בוב סקוורפנטס!
אנשי דת קיצוניים טוענים שכשהופכים אותו על ראשו, עיניו ואפו משרטטים איבר מין זקור ושני אשכים בולטים (רוצים לראות איך? צפו כאן),
ויש כמה כמרים שאף משוכנעים כי בכלל מדובר ביציר השטן המקדם את הבשורה ההומוסקסואלית בקרב
ילדי הגן. ועכשיו הוא משתלט על בתי הקולנוע הקרובים לביתכם. ויהי שמו בישראל, "בוב ספוג מכנס מרובע"!
זהו סיפורו הקצרצר של בוב ספוג, יוצרו, סטפן הילנבורג, ומסעותיהם לארץ הקודש (ובקרוב הוא גם מגיע בגרסת הטלוויזיה לערוץ 10).
לעיתים נדמה כי זהו המסלול שכל דמות המיועדת לילדים צריכה לעבור בדרכה להפוך לאגדה. ובכל זאת, יש משהו בבוב ספוג שמושך אש לוהטת במיוחד. יותר מברני הדינוזאור. אולי אפילו יותר מטינקי-ווינקי, הברנש הסגלגל והמיוסר בכת הנודעת, הטלטאביז. מחד, למן בכורתו הטלוויזיונית בשידורי הבוקר של ניקלודיון בקיץ 1999, הוא כובש לעצמו מעריצים בקרב הילדים והמבוגרים כאחד, אך מאידך, יש משהו בהתנהלותו האקסצנטרית שגורם לאנשי דת פנאטיים ומשועממים לעמוד על ראשם בניסיון למצוא זיקה בין צורתן של הדמויות האמפיביות ובין איברי מין גבריים ונשיים וכן לקשור בין צבעיהם של היצורים הימיים ובין העדפותיהם המיניות.
| חפשו את המשמעות בין הצבעים |
ואולי יש משהו בחוויותיו ההזויות, הטלוויזיוניות וכעת גם הקולנועיות, של בוב ספוג, שמגרה את דמיונו של הצופה הבוגר ואת בלוטות המין של הימין הקיצוני בארה''ב. הפנאטיות של הילדים ברורה מאליה. התכנית המקורית מתכתבת עם מסורת ארוכת שנים של אנימציה קלאסית, דו-ממדית ובה נמצא דמויות פשוטות ושובות לב המהלכות על רקע סטטי. היא תמימה למראה, מטופשת לפרקים וחשוב מכל - צבעונית ורעשנית. לעומת זאת אלו הם תכניה, שפתה, ההומור שלה, גיבוריה ונבליה הייחודיים, שמשרטטים, במבט נוסף, עולם מורכב יותר. מה שעשוי להסביר את אהדת (ושנאת) המבוגרים.
בכל שבוע מעריציה של הסדרה עוקבים אחר רצונו של הספוג הצהבהב להפוך למישהו או משהו בעל ערך בעולם הימי, או במילים אחרות, להתקדם בשרשרת המזון האקוואטית. ומכאן שבוב ספוג הוא לכאורה תגובת-נגד לפיטר פן. הוא רוצה לגדול מהר ככל האפשר, הוא נעלב למשמע המילה "ילד", ואין דבר שהיה משמח אותו יותר משיער פנים.
אולם, בסיומו של כל פרק, בניגוד למסורתם של סרטי אנימציה קלאסיים דביקים ומוסרניים, בוב, ועמו גם הצופה, מעדיפים לחבק את הילד שבו. אלו ללא ספק אינם התכנים שהורים פוריטניים היו רוצים להקנות לילדיהם המתבגרים. הוסיפו לכך את דמויות המשנה - פטריק, כוכב ים ורדרד ועצלן, סקווידוורד, תמנון ציניקן, עצבני ומתנשא, מר קראב, סרטן קפיטליסט, תאב בצע, חסר רחמים וסוג של קניבל ופלנקטון, אמיבה ירקרקה ופאשיסטית שללא ספק צפתה ביותר מדי סרטי אימפריה יוונית ("פלנקטופוליס"?) - והרי לפניכם נוסחה מנצחת ליצירת פולחן שנואת נפשם של השמרנים ומשאת הנפש של כל אלה אשר ממאנים להתבגר, או לחלופין, לקחת חלק בתכתיביו של עולם ציני, ממשוטר, אלים ואוכל אדם.
בוב ופטריק עושים את הים
והנה, לאחר חמש שנים שבהן הסדרה מילאה את תפקידה כאתנחתא הקומית בקרב בניה ובנותיה של האומה האמריקנית, היא זוכה למתוח את איבריה על פני 90 דקות, לשכלל מעט את מלאכת האנימציה (בהנחה שהופעת אורח, בשר ודם, של דיוויד הסלהוף נחשבת לשכלול מאוייר) ואף להתכבד בנוכחותם הקולית של אלק בולדווין כרוצח שכיר העונה לשם דניס, וסקרלט (יש סרט שלא הופעת בו השנה?) ג'והנסן כבתו הבתולית, מלשון בתולת ים, של המלך נפטון.
והפעם, חלומו הגדול של בוב ספוג להיות בעל מסעדה - עתיד להתגשם. הסרטן מר קראב מתכוון להכריז על פתיחתה של
מסעדת מזון מהיר נוספת ובוב ספוג סבור שאין מתאים ממנו לתפקיד. בצעדים עליזים הוא מתקרב למקום עבודתו המיוחל, רק כדי לגלות שהמשימה הוטלה כבר על שכנו, התמנון סקווידוורד. "אתה לא מספיק בוגר ואחראי. אתה ילד", מסנן קראב לעברו וממשיך לפצוע את עורו הספוגי. עצוב ומיואש הוא חוזר לביתו, אך אל דאגה, בטרם הוא מספיק לומר, "הסבון בכה מאוד", מידפקת לה הזדמנות חדשה על דלתו. הכתר של המלך נפטון נגנב, כחלק ממזימתו המרושעת החדשה (תכנית Z) של פלנקטון להשתלטות עולמית, ועל בוב, בליווי חברו הצמוד, פטריק, מוטלת המשימה להשבתו.
יוצר הסרט, סטפן הילנבורג, עושה את המהלך השגור והמקובל במעבר מן הטלוויזיה לקולנוע באמצו את תוואי המסע האהוב כל-כך. לכאורה אין דרך קלה יותר לעורר את התלהבותו של הצופה. ככלות הכל, אודיסיאה ימית המאפשרת סדרה בלתי פוסקת של הרפתקאות מסמרות שיער, היא ז'אנר פופולארי ואהוד עוד מימי יונה הנביא, עבור באודיסאוס, סינבד, קפטן נמו, ולאחרונה, צוות זיסו. ובכל זאת, ממש כמו בסדרה, הילנבורג איננו מסתפק בהנאה הבסיסית שאנו שואבים ממראות הים ולפיכך מייצר שלל רגעים, מהם מגוחכים עד כאב (לא ראיתם דבר עד שצפיתם בספוג מתאושש מהנגאובר של גלידה), מהם מעוררי בעתה ואימה (הקיקלופ) ומהם מרגשים עד דמעות.
ייתכן שהסוד להצלחתו של בוב ספוג נעוץ בכך שיוצריו ניחנים באותה רגישות כובשת של גיבוריהם. ניכר כי הם אמנם מעוניינים להתבגר - שכן יש ביצירותיהם רצון עז לעסוק בנושאים רגישים כשהם מטיפים לסובלנות ואהבת האחר - אך בסופו של יום נדמה כי הם מבקשים להסתתר מאחורי חזותם הילדותית שמסוככת עליהם ומעניקה להם את התמימות הבלתי אפשרית. ואולי התחושה שצמד היוצרים כלל אינם מנסים להיאבק בדחפיהם "האינפנטילים" לכאורה, היא שהופכת את הסרט לקרנבל של ילדותיות בלתי מרוסנת - יום חג לילד שבכולנו.
שני דברים לפני סיום:
1. טיפ להורים. הסרט זכה להגבלת גיל בארה''ב (PG במקום הדירוג G המקובל ליצירות אנימציה), והוא אכן מכיל לא מעט רגעים שאינם מתאימים לגיל הרך. כמו-כן כדאי לציין שהסרט יוקרן בארץ בגרסתו האנגלית בלבד.
2. מתי או מתי כבר תגיע שעתם הגדולה של "רן וסטימפי"?
