כשהאהבה אינה מנצחת
כמה מפחידה השוואתם של חיילי צה"ל לאמסטפים, כאשר הם נופלים על אוזני המתנגדים הקיצוניים לפינוי
לפני כמה חודשים, כשיצאו אנשי יש"ע עם הקמפיין "יש לנו אהבה והיא תנצח" הוזמנתי להתעמת עם ערן שטרנברג, דובר מועצת חוף עזה באחת מתוכניות הבוקר. לשאלת המראיין על דרכי המחאה של אנשי גוש קטיף ענה שטרנברג כי אין מחאה יפה ממחאת אנשי גוש קטיף: שרשרת אנושית, הפגנות מנומסות וניצחון האהבה הלקוח משירו של ארקדי דוכין. אני הייתי ספקן, תהיתי מה יקרה כשהאהבה תדעך.
ובאמת, האהבה לא ממש שרדה. מאז כבר שלפו המתנחלים את גטו וורשה, הטלאי הכתום, סרבנות המונית, איום במלחמת אזרחים, אלימות מול פלסטינים וגם אלימות מול החיילים. ועכשיו, שטרנברג מכנה את החיילים שיבואו לפנותו "כלבי אמסטף".
ומיהם כלבי האמסטף? הם כלבים. הם רוצחים. הם הורגים ילדים. ומה עושים לאמסטפים? מכניסים אותם להסגר, מוציאים אותם מחוץ לחוק, משמידים אותם. האם זה מה שמציע שטרנברג לחיילים המפנים, להוריהם ולבני משפחתם?
הניסיון מלמד, כי מערכת היחסים בין המתנחלים לבין הצבא תלויה בדבר: אם הצבא "בסדר" עם המתנחלים, הם "בסדר" עם החיילים ועם מפקדיהם. אבל אם הצבא והחיילים לא נעמדים ערוכים ומוכנים לפקודת המתנחלים, אזי הם מגורשים, נסקלים בחיתולים מלאי צואה ושתן, וסופגים אלימות קשה. הניסיון עשוי ללמד אותנו ש-M16 שנראה בידי מתנחל במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה. הפעם נראה שהכדורים האלה מכוונים אל החיילים.
אז איך מתמודדים עם האמירות האלה? אפשר להדחיק ולומר כי מדובר באיומים ריקים, שנועדו להרתיע את מקבלי ההחלטות מהפינוי הזה, ומאלה שצריכים לבוא אחריו. ואפשר גם להיזכר בעבר הלא כל-כך רחוק, אז איומים דומים יצרו אווירה ציבורית, שהובילה לרצח ראש הממשלה.
לכן, בראש ובראשונה חייבים לשים יד על הכמויות האדירות של כלי נשק ותחמושת המצויות בידי המתנחלים. לא מדובר בנשק אישי, אלא בסליקים עצומים של תחמושת, שנצברה במהלך שנות ההתנחלות. הנשק הזה שייך לצה"ל וצה"ל חייב למנוע את הפנייתו כנגד חייליו.
אמירות כמו של שטרנברג, גם אם נועדו לאיים בלבד, נופלות על אוזניים כרויות בקרב השוליים הקיצונים והסהרורים של המתנחלים. עבורם ההתנגדות לפינוי היא מצווה דתית. לכן, יש לעשות הכול, כדי לסכל את הפינוי. שטרנברג ושאר דוברי המתנחלים יוצרים עכשיו את האקלים הפוליטי והתודעתי לירי בחיילים; הרבנים מספקים את הצידוק הדתי; הכמויות האדירות של כלי הנשק והתחמושת שמצויות ברשותם מספקים את האמצעי לכך.
נראה שהשר לביטחון פנים גדעון עזרא ושר הביטחון שאול מופז כבר הבינו את דבריו של ערן שטרנברג ושאר דוברי יש"ע כאשר קראו לאיסוף הנשק ממתנחלי גוש קטיף, אך האם הבינו גם את דחיפות העניין? האם יפעלו מבעוד מועד כדי למנוע את מותם של חיילים בעת הפינוי, או שמא תוקם שוב ועדת חקירה שתנסה לברר "איפה טעינו"?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
