הרשת היא מקום מוזר. היא מעניקה לנו הרגשה של חירות כמעט בלתי נתפסת, להיות מי שנרצה, לדעת הכל על הכל, להכיר, להתבטא. מה לא. אבל לחופש הזה יש מחיר: קשה לשמור בו על סודות, דווקא משום
שהכל פתוח.
הבלוגים, הביטוי הכי משמעותי של הפרטיות הציבורית הזו, מציעים לנו גישה ישירה ומבט בלתי אמצעי אל חייהם של גולשים אחרים, שחייהם פרושים בפנינו, לפחות ברמה העקרונית. אבל אחד מהם, PostSecret
שמו, לא מציית לכללי התיאוריה, ואולי דווקא מאשש אותה, תלוי מהיכן מקליקים.
האתר מציע לכל גולש לשלוח גלויה - הכוונה לאחת כזו אמיתית, ובלתי וירטואלית לחלוטין, ממש כמו פעם - שבה מסופר סוד. הגלויות נסרקות ומועלות לאתר בכל יום ראשון בשבוע, שם הן זמינות לעיונם של גולשים אחרים, המוזמנים להגיב ולהעביר אותן הלאה. לא ניתן ליצור עם השולח.
היה או לא היה?
מרבית הסודות שבאתר כתובים אנגלית, חלקם בכתב יד בלתי קריא כמעט, אך ישנם כמה מעוררי צמרמורת ממש, כמו הגלויה
של מישהי (כנראה), שעברה אונס, וכותבת, בתרגום חופשי: "איני יכולה לספר לאימי על האונס...היא לא תרצה לדעת. וזה הורג אותי.", כאשר המילה KILLS מודגשת באדום, ולצד המילים מופיעה התמונה הידועה של שלושה
|
 |
סוד 1. חירות בלתי מוגבלת |
 |
|
קופים, שאוטמים את עיניהם, אוזניהם, ופיהם.
גלויות אחרות דווקא הולכות לכיוון המשעשע, כמו זו העליונה
(נכון לכתיבהת הדברים), בה מגולל מישהו את סיפורו של דו"ח חניה שקיבל, וכיצד הצליח להיפטר ממנו באופן חוקי, מבלי לשלמו, או זו הוורודה,
בה מצוירת אישה עירומה על כורסה, שחולקת עם הגולשים את הסוד ליום חופש מוצלח (רמז: אין צורך להזמין חברים).
אז גם אם מדובר בהמצאות יצירתיות, פרי דמיונם של גרפומנים אמריקניים, בכל זאת היינו רוצים לשמור על מידה של תמימות, ולהאמין שלא הכל באינטרנט וירטואלי. שיש עוד כמה פינות אמיתיות, כנות ומרגשות. יש לנו הרגשה שזו אחת מהן. (רוני שני).
אפשר לשלוח המלצות על אתרים לכתובת computers@y-i.co.il . רצוי לשלוח מידע מפורט ככל שניתן על האתר, מועד הקמתו, תכניו ומהותו.
.jpg)
