לקחי השואה
מהו המסר הממלכתי שמקבלים התלמידים בלימוד השואה ובביקורים במחנות הריכוז בפולין?
לפני כמה עשורים, כשמספר גדול בהרבה של ניצולי שואה עוד התהלך בינינו, נדמה היה שזכרו של האסון הגדול של העם היהודי נמצא בסכנה דווקא בשל מתקפה מבפנים. הזלזול ביהודים גלותיים, שלא ניחנו בעוז וברוח הלחימה שזיהה הישראלי החדש בעצמו, בא לידי ביטוי במטבע הלשון המרושע "כצאן לטבח". בכוונת מכוון התמקד יום הזיכרון בשואה ובגבורה – שמשמעותם לא הייתה יכולתם של היחיד ושל המשפחה לשמור על צלם אנוש בנוראים שבתנאים, אלא המקרים הבודדים, הבטלים מספרית בשישה מיליון, של יהודים שתפסו נשק והגנו על עצמם.
הרבה זמן חלף. טיולי זיכרון למחנות ההשמדה – בתשלום מלא – הם היום כמעט פריט חובה בחוויית בית הספר של צעירים ישראלים. הטיולים האלה, בלי להתייחס לאספקטים הפחות נעימים של התעשייה שפרחה סביבם, הם חוויה חשובה. המסר הממלכתי לגבי לקחיהם והשואה בכלל הוא כבר עניין שנוי יותר במחלוקת.
מי שעוקב אחרי תוכניות הלימוד של ילדיו מגלה דבר מעניין: הדגש על השואה הוא אכן גדול וראוי. התלמידים לא רק משתתפים בטקסים, אלא גם קוראים ספרים על הנושא וחווים אותו באורח משמעותי בהרבה מאשר בימי ה"כצאן לטבח". במקביל, לימודי ההיסטוריה של העצמאות הישראלית מידללים. התלמידים של היום, לפחות אלה שאני מכיר, לומדים על השואה הרבה יותר מאשר על מלחמת יום הכיפורים או מלחמת לבנון. התמונה התהפכה: ההיסטוריה הישראלית, שבימים שבהם הייתה הרבה יותר צעירה הייתה במרכז, זזה הצידה לטובת ההיסטוריה של השואה, שנחשבה פעם כמעט משהו שיש להתבייש בו.
ספק אם כל זה הוא מקרה. ישראל של היום, מדינה חזקה צבאית וכלכלית, עוסקת כמעט באורח אובססיבי בקורבניות שלה עצמה. היא עדיין מדמה את עצמה לאי בודד בתוך ים של שנאה, הכולל לא רק את העולם הערבי והמוסלמי אלא גם את רוב מדינות אירופה. זה מה שלומדים הצעירים בטיולים לפולין: לא רק כמה נורא היה מה שאירע שם לפני 60 שנה, אלא גם במשתמע – כמה נורא מה שרוחש סביבנו היום.
ראש הממשלה, אריאל שרון שיבץ אתמול, בנאומו בטקס הממלכתי ב"יד ושם", סיפור על אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, מגיבורי מרד גטו ורשה. לאחר השחרור, סיפר שרון, שאלו השניים קצין יהודי בצבא הרוסי לאן כדאי להם ללכת. "אל תלכו למזרח וגם לא למערב", אמר הקצין, "לא שם ולא שם אוהבים אותנו". לא בכדי השתמש שרון דווקא בשני סמלים בולטים של הגבורה במובנה הישן, שני יהודים שאחזו בנשק כדי להילחם. ולא בכדי הביא מפי הקצין את התשובה הזו, שהיא עיקר לקח השואה המושמע היום מפי דובריה הרשמיים של ישראל.
בשום מקום לא אוהבים אותנו. כולם אנטישמים, ופריצת האנטישמיות הזו החוצה היא רק עניין של עיתוי והזדמנות. ולפיכך מותר לנו הכל, כי מי שנאבק על עצם קיומו מול עולם גדול מאוד ועוין באופן טוטאלי, כל מעשה שלו הוא מוצדק. זהו המסר שמבקש שרון, ראשה של מדינה שיש לה צבא שעוצמתו היא כשל מעצמה עולמית, להנחיל לאזרחיה.
היהודים אכן זקוקים לבית לאומי, לכוח מגן ולזיכרון. לא פחות מזה, אנחנו זקוקים להכרה שהרוע האנושי אין לו גבולות, והוא תוקף אנשים נורמטיביים, רגילים, כמוך וכמוני. אנחנו זקוקים לתובנה שהזיכרון מורכב לא רק מן העוול האיום שנעשה לנו, אלא גם מן הצורך להילחם בעוול באשר הוא.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
