רכס בשנית: הצ'רקסים היו גם כאן

פנינו מועדות הפעם לעין אלג'וויזה. פירוש השם הציורי כל כך הוא מעיין האגוז הקטן, אם כי אין שם אגוז, לא קטן ולא גדול. המוזר הוא שבכפר הזה אפילו לא דיברו ערבית בטרם הפך לנקודת פיקניק נאה בשולי שמורת הטבע היפהפיה רכס בשנית.

סיפורו של המקום הזה הוא סיפור של עשרות נקודות יישוב בגולן. בעבר הרחוק מאוד ישבו בו יהודים וארמים, נבטים וערבים, יטורים ושאר עממים דוברי שפות שמיות ונוכריות. משאיבדו כל אלה את אדנותם במישורי הבזלת הפוריים של החורן והבשן הקדומים (מה שאנו מכנים בקלות "לשון גולן"), הפך כל האזור כמעט לערבי דובר יוונית. נכון שזה שילוב שנראה קצת מוזר בעינינו, אלא שכשם ששפתנו היתה בעבר לעתים ארמית ויוונית יותר מאשר עברית, כך גם בני דודינו, שדיברו ככל עמי האזור - יוונית.

יושבי האזור היו ברובם עכ"ום, ועם בוא הנצרות הפכו לעכום נוצרים, ורק משהופיעו כאן, במאה השביעית, הערבים של ערב, החלו לדבר ערבית, להתפלל לאללה ולברך את שמו הגדול של מוחמד. כל חילופי התרבויות, הלשונות והשייכויות האנושיות היו ממשיכות לעבור על הגולן מבלי לעניין אף אחד, שכן במהלך איטי אך יציב מאוד, במשך מאות שנים, לא נותר מאוכלוסיית הקבע החקלאית של הגולן כמעט מאומה. הרמה היפה הזו היתה למשיסה בידי רועים טורקיים וערביים מכל קצווי המזרח התיכון ואסיה התיכונה.

אלא שבשנות ה-60 של המאה ה-19 נפל דבר בעולם. אנשי סקרטוולו הנוצרים, שאנו קוראים להם (כדרך הרוסים) "גרוזינים", קראו את הצאר הרוסי לעזרתם מפני עממי הקווקז המוסלמים, שהתאנו להם ולחצו אותם בעידוד השאח האיראני והסולטן העותמני. אלה ניסו לקצוץ בכוחה של הקיסרות הרוסית, שבאותה עת התפשטה על פני כל אסיה התיכונה וכבשה את עמיה האיראנים והטורקיים. כיוון שבאה הקריאה לצאר להגן על אחיו הנוצרים בקווקז, כבשו צבאותיו את הארץ המוסלמית ברובה, ביטלו את ממלכת סקרטוולו ששיוועה לעזרתו, וסיפחוה לארצות הצאר.

מהמהומה הזו נמלטו רבים מן המוסלמים הקווקזיים אל חיקה של הקיסרות העותמנית האדירה. הם באו מקברדינו בלקריה, צ'רקסק, אבחזיה, צ'צ'ניה, אוסטיה ואג'ארה, ונשאו עמם שמות כמו שפסוג, חתוכאי, אבזח' ונאפסו. לא היו נאמנים ואסירי תודה מפליטים אלה על שנתן להם הסולטן מקלט מפני קלגסיו של הצאר. מכיוון שלעותמנים היו אז בעיות באזורי הספר של סוריה וארץ ישראל, הניח הממשל שאם יינתנו שם ללוחמים האמיצים מהקווקז אדמה ובתים, יהיו אלה נאמנים למלכות עד נשימתם האחרונה.  

כך הושיב הסולטן את הקווקזים - אשר למען נוחיותה של הפנקסנות והביורוקרטיה העותמנית נקראו כולם בשם הכללי צ'רקסים - בסוריה, בירדן וגם בארץ ישראל. שלושת כפריהם בארץ היו חמרה (בשרון, והוא איננו עוד), ריחניה אשר בגליל העליון וכפר-קמא שלמרגלות התבור.

נאמנות למדינת המושב

נטלו הקווקזים על עצמם את תפקידי השמירה על החוק והסדר, על תקינותה של מסילת הברזל החיג'אזית הנודעת, ואפילו על שלומם של ראשוני היהודים שהחלו להתיישב בגליל התחתון. הם חבשו קולפאקים, רכבו על סוסים, הצליבו על חזותיהם חגורות כדורים, הטילו את חתיתם על השודדים הבדואים וסתם על פורעי חוק, דיברו בשפות הקווקז ואט אט למדו גם ערבית.  

משהתפרקה הקיסרות העותמנית ועל חורבותיה קמו כאן סוריה וירדן, ואחר כך גם ישראל, המשיכו כל הקווקזים לשמור על נאמנותם למדינות מושבם. כך קרה שבמלחמת ששת הימים, עת שהגולן נכבש על ידי הישראלים, נאלצו יושביו להימלט, בין אם היו ערבים טהורים או צ'רקסים.  

אחד הכפרים היפהפיים של הצ'רקסים בגולן היה נטוע על מדרונו המערבי-דרומי של רכס בשנית (חזיקה) - היום לא רחוק מהיישוב אלוני הבשן, בקצה שמורת הטבע רכס בשנית המכסה את המדרון. 

משתומם אני מהו שעמד בפני אנשי הבולדוזר וחומר הנפץ אשר השחיתו בגסות וברשעות מכוערת את הכפר הזה. לא סערת קרב היתה כאן ולא גירוש הכרחי, אלא נבלה לשמה כנראה, שכן הכפר נכלל בתוכניות פיתוח הגולן לתיירות שפורסמו בנובמבר 1970. וכה נכתב עליו אז: "ג'ויזה (נ.צ.מ. 288/27152) - כפר צ'רקסי גדול. בתיו בנויי בזלת וגגותיהם רעפים אדומים. משתלב להפליא בנוף התילים והחורש הטבעי הירוק. בכפר מסגד גדול עם צריח, בית ספר, חנות וגנרטור. במסגד נמצא משובץ משקוף עם כתובת יוונית. אפשר שנלקחה מהחורבה הרומית-ביזנטית בדרום-מזרח הכפר".

אז מילא שבזזו את הכתובת, אבל בית ספר שלם? וכל זה כדי שליישוב המזרחי ביותר במדינה, אלוני הבשן, של הפועל המזרחי (שהוקם ב-1981 על גבולו ובאדמותיו של אלג'וויזה) לא יהיו סיוטים דוברי צ'רקסית?  

במפת הטיולים וסימון השבילים החרמון, הגולן ואצבע הגליל (מס' 1). למקום אפשר להגיע ברכב, בכביש מס' 98 המוביל לאלוני הבשן למרגלות רכס בשנית. אפשר כמובן לשלב טיול ברגל ברכס, על שביל מסומן בצבע ירוק.