שתף קטע נבחר

הר החרמון: מצפון נפתחה הרעה

למרות שאצלנו הוא מתקשר לקור ושלג, החרמון הוא נקודה חמה, "הוט ספוט" בעגה המקצועית - מקום בו מתקיים מגוון אדיר ונדיר של צמחים ובעלי חיים. שלושה גורמים מאיימים על שלומו של ההר ותושביו: הצבא, אתר הסקי והחקלאים. טיול שמתחיל עם פרפרים ונגמר עם רימונים

- "מה אתם עושים פה?!", תמה הבחור בחאקי (הוא חבוש כובע פלדה, ובידו...לא משנה).

- "מצלמים פרפרים", אני עונה.

- "לא כדאי, אנחנו זורקים פה רימונים".

- "כדאי, כדאי, יופי של פרפרים יש לכם כאן".

 

סוריאליסטי. מכיוון שאנחנו בחרמון, אולי יש לכתוב סוריה-ליסטי. ובכלל, מה הייתי צריך לענות לו לקצין שמאמן את חייליו ביידוי? שהוא מטיל רימונים לבית גידול נדיר?

 

חמש שעות קודם לכן התעוררנו בחניון בנבי חזורי. מישהו פיספס בשעה וכיוון את הציפורים לחמש בבוקר. יוצא מהאוהל, מופתע שלא קר, מסדר על בול האלון שהחזיק את האש כל הלילה עצים לצורה של מדורה, וחוזר לנמנם עד שאני שומע את המדורה דולקת. קפה.

 

במחסום בתחתית ההר, זה של הבידוק הביטחוני עאלק, אין איש. גם לא בשערים בהם נדרשת אגרת כניסה בעונה החמה. לפני 8 אני כבר יוצא מה"מבצעים" של החטיבה עם אישור לעלות עם האוטו למעלה למעלה, מעבר לקצה העליון של רכבל המבקרים. דפקו אותי. הבנאדם

מתכנן לכתוב שזה לא בסדר, שאתר החרמון מתנהג כאילו ההר של אבא שלהם, שהצבא מתנהג כאילו כל ההרים של אבא שלו, ומאשרים לו להיכנס וגם היו נחמדים על הבוקר.

 

כל שעשיתי היה להגיע לשער הבסיס, לומר לשומר שאני למבצעים ולבקש מהם אישור כניסה לסלעם ולגלגל בכדי לצלם פרפרים. סלעם הוא עמק, וגלגל זו דולינה (שקע בקרקע, תיכף נגיע לזה). "אתה יכול עד 10". גם שעתיים זה משהו, אני חושב לעצמי. אחרי שעה של מרדף פרפרים אצטער שלא אמרו 9 וחצי.

 

מה חושבים הסורים?

 

החרמון הוא נקודה חמה, למרות שהוא מתקשר אצלנו לשלג וקור. ההר הוא מה שנקרא "הוט-ספוט", מגוון אדיר ונדיר של מינים, חלקם (איך לא) אנדמיים: מינים שיש רק פה דוגמת צפע החרמון, ושאר מיני עצים ופרחים, פרפרים ושאר חרקים וזוחלים. בקנה מידה עולמי, החרמון הרבה יותר מעניין בתור אתר טבע מאשר בתור אתר סקי. אבל זה רק לעת עתה, אלא אם מישהו שם למעלה יחליט גם לשמור על הטבע הייחודי הזה.

 

אנחנו בדרך למעלה, תקועים מאחורי בולדוזר איטי בשביל הסמליות. הנוף - סוף. אחרי מאות קילומטרים של צהוב בעיניים, הנה שוב ירוק, פרות אה-לה-שוויץ ואוויר פסגות נקי במיוחד. עוברים את 'המוצב הישראלי' (נקודת חובה לחובבי מורשות הקרב), ממשיכים עם הכביש ומוצאים

את המדרון 'שלנו'. היינו אמורים להיות פה עם חוקרי פרפרים אבל הם קיבלו רגליים קרות, לא רצו "להרגיז את רשות הטבע והגנים", אז הגענו לבד.

 

הצומח בגובה 2 קילומטר מעל פני הים שונה מכל מה שיש בארץ, "חגורת הצומח הכרקוצי", כרים קוצניים מעוגלים וצפופים. ראש אגודת חובבי הפרפרים, דובי בנימיני, שכיוון אותי הנה, הבטיח שפע של פרפרים בסביבת הכרבולת המקרינה. הכי מתאים היה לעצור לעוד קפה, אבל הזמן דוחק. שעה וחצי זו-ז.

 

באמת מלא פרפרים. אפילו הנער מתרשם מן הכמות ומן המגוון. על מנת לסבר את האוזן: בישראל 140 מיני פרפרים. כמאה מהם חיים בחרמון וכתשעים מהם אינם נמצאים בשום מקום אחר בארץ. בבריטניה למשל, לשם השוואה, כ-55 מיני פרפרים בסך הכל. בכל בריטניה הגדולה.

 

מלא פרפרים. כתומים, ולבנים וירוקים וצהובים, וחום עם שוליים כתומים, ושחור עם נקודות לבנות, ואחד בצבעי אדמה עם עין: נקודה לבנה על עיגול שחור המקף בטבעת בצבע קרם התחמה בפס חום, דק. ועוד אחד כחלחל עם קישוטים מעשה ידי אומן. ככל שהם גדולים יותר, הם עפים מהר יותר והמרחק בין הנחיתות שלהם גדל. אנחנו מסתפקים בקטנים. מדלגים על הטרשים כמו פסיכים. מעניין, אני חושב לעצמי, מה עובר בראש לאלו שמתבוננים בי עכשיו במשקפת, ישראלים וסורים כאחד.

 

ריסוס אנטי-פרפרי

 

כמו כל דבר בצבא, גם הפגיעה בטבע בחרמון מתחלקת לשלושה גורמים - הצבא הוא אחד מהם. על פעילותו בהר אין מה להכביר מילים, מן הסתם כל פריצת דרך וכל בניית מבנה חדש היא 'צורך ביטחוני', עילה מנצחת. עם זאת, קשה לומר שמישהו בצה"ל התייחס אי פעם לערכי טבע בקבלת ההחלטות. הצבא אולי שומר על המדינה, אבל בוודאי שאינו שומר על הארץ. אחת התופעות הבעייתיות כאן הם מיכלי סולר שדולפים ומזהמים את הקרקע. ניתן להניח שאפילו בצה"ל יודעים שהמים מכאן מגיעים לכינרת.

 

"תעזוב את זה מיד", הקול שלי עולה באוקטבה שלמה. "לא, לא, אל תעזוב, עמוד". הנער מחזיק בידו נפל של מרגמה, ושואל מה זה. "תניח את זה בזהירות, ושלא תעיז לגעת בדברים כאלה". אנחנו מתיישבים ליד איזה תיל ובא לו פרפר נחמד לצילום.

 

דולינה היא בקעה קרסטית, שקע בגודל של עשרות עד מאות מטרים שמתנקז באמצעות בולען. קרקעיתה היא בית גידול יוצא דופן, שהצומח בה דומה באופיו (אך לא בהרכב המינים) לאחו אלפיני. כשאני רוכן לצלם פרח לוטוס, אני נזהר ממה שהשאירו הפרות, גורם נוסף הפוגע בטבע ההר. שלא תהיינה אי הבנות, אנחנו מאוד אוהבים פרות, אבל הן חייבות לאכול דווקא מינים נדירים שגדלים במרומי ההר? "כל העמקים הולכים ומתמלאים פרות. העדרים הולכים וגדלים, והפרות רועות יותר ויותר גבוה", אומר דובי בנימיני בכעס.

 

הדרוזים תורמים לנזק הסביבתי את שלהם גם נמוך יותר. לא כל כך מזמן, לא הייתה כל בקעת יעפור - הבקעה שבין מסעדה לבין מג'דל - מטעים. זו ההזדמנות להזכיר כי פרפרים, נדירים ככל שיהיו, אינם ערכי טבע מוגנים בישראל. והסיבה היא אחת המדהימות שאתם יכולים להעלות על הדעת: בכדי לאפשר לחקלאים, האנשים שמגדלים את האוכל שלנו, להמשיך ולהשתמש בחומרים רעילים. במקום להבין באמצעות רגישות הפרפרים שאנחנו עושים נזק, ולתת להם להגן על הבריאות שלנו - נותנים להם למות. הבקעה המפרידה בין הגולן לחרמון מתמלאת מטעי נשירים וחומרי ריסוס.

 

האמת העירומה

 

בדרך חזרה למטה, אל אתר החרמון, אנחנו פוגשים בעוד כמה וכמה מינים ייחודיים. חגב גדול ושמן במיוחד, סלעם או אולי רגבן. לא רק עמק סלעם קרוי על שם מין מקומי - כל הרכסים הגאיות והדולינות קרויות פה על שמם. דולינת אשחר למשל, קרויה על שם העץ היחיד שגדל כאן למעלה. גדל בזמן עבר. 4 האשחרים לא שרדו את מחסן השלג שעשו מהדולינה על מנת להאריך את עונת הגלישה. ככה זה כשגורם פרטי משתלט (בדין) על שמורת טבע.

 

למבקרים בחורף זה נראה ודאי מושלם. לובן יפה ואחיד מכסה את הכל, ורק עמוד פה ושם תקוע בו, מחזיק את כבל הרכבל מבלי לפגוע בפסטורליה. בקיץ נראית האמת העירומה הרבה פחות טוב. ההר פצוע כהוגן. כתמים של חום ולבן בעיניים של המדינה, שבאופן טבעי הן ירוקות בסיוון. וזה לא נגמר: בחורף שעבר הוסיפו רכבל, ובקיץ הפעילו רכבת הרים חדשה - מזחלת הרים גם כשאין שלג. עכשיו מתכננים עוד מבנה למבקרים, קצת מעל לרכבל העליון, ממנו ירד בשנה הבאה, כך מגלה גזבר האתר, מסלול לתוך עמק בולען.

 

העצוב הוא שכמה שהם לא ינסו, לא יעזור: הגולשים המקצועיים תמיד יעדיפו אתרי סקי של ממש, ושלגי החורף יביאו לכאן בעיקר את עמך ישראל שרק רוצה למשש קצת שלג, וכועס - במידה רבה של צדק - על מה שהוא צריך לעבור בשביל זה, ובעיקר על מה שהוא צריך לשלם בשביל זה. נוסף לכל הצרות הם גם מפסידים כסף.

 

החרמון הוא המקום הכי קריר בארץ גם בקיץ, ויש המון מה לראות בן מלבד פרפרים. "יש כרסום מתמשך לרעה במצב החרמון", מזהיר דובי בנימיני, "וניתן לראות את הדגרגציה משנה לשנה". השנה עדיין יש הרבה מה לראות. מי שעולה ברכבל, זוכה גם בהדרכה של מדריכות מטעם רשות הטבע והגנים. חינם. את המשכורת הן מקבלות מאתר החרמון. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דולינת מאן. הכי דומה לאלפים
צילום: גילי סופר
צומח כרקוצי. צפו לשפע פרפרים
צילום: גילי סופר
מומלצים