הפסיון של דה-וינצ'י

הכנסייה הקתולית קיבלה את יציאת הספר השישי בסדרת "הארי פוטר" במחאות הרגילות: הספר הוא אנטי נוצרי, טענו גורמים בוותיקן, משום שהוא מעודד מעשי כישוף ומאגיה שחורה. אבל המאבק התרבותי העיקרי של האפיפיור החדש עדיין לפניו.

ביוני 2006 אמור לצאת "צופן דה-וינצ'י", הסרט שמביים רון הווארד ("נפלאות התבונה") על-פי רב-המכר של דן בראון. יוחנן פאולוס השני, האפיפיור הקודם, הוקיע את הספר כשיצא לפני שנתיים, ויורשו, בנדיקטוס ה-16, צפוי להמשיך במאבק. הספר מערער על כמה מהדוקטרינות הקשוחות ביותר של הנצרות הממוסדת, וכנסיית ווסטמינסטר בלונדון, שבה מתרחש החלק האחרון של העלילה, כבר סירבה לבקשה לצלם שם.

"צופן דה-וינצ'י" צפוי להיות אחד מאירועי הקולנוע הגדולים של השנה הבאה. הסרט, שצילומיו החלו לפני כמה ימים בפריז, עתיד לצאת במקביל בכל העולם ב-19 ביוני, ומראה ההמונים העומדים בתור לקולנוע הוא הסיוט של הוותיקן.

מאחר שבספר המקור מתואר הגיבור, רוברט לנגדון, היסטוריון אמנות מהרווארד ומומחה עולמי לסימבוליקה נוצרית, כ"האריסון פורד בז'קט טוויד", נחשב אינדיאנה ג'ונס כמועמד העיקרי לגלם את התפקיד, אבל הווארד החליט לעבוד עם טום הנקס, שאיתו שיתף פעולה ב"אפולו 13". ליד הנקס יסייעו אודרי טאטו, ז'אן רנו, סר איאן מקלן, אלפרד מולינה ואחרים.

בניגוד לכנסיית ווסטמינסטר, הנהלת מוזיאון הלובר בפריז, שבו מתרחש החלק הראשון של "צופן דה-וינצ'י", הסכימה לצילומים במקום. הספר של בראון הגביר מאוד את הפופולריות של המוזיאון, ומאז יציאתו מתקיימים שם סיורים מודרכים בעקבות העלילה.

הסצינה הראשונה מתרחשת באולם התצוגה המרכזי בקומה השנייה של הלובר. האוצר הראשי, ז'אק סונייר, נלחם על חייו מול ענק לבקן רצחני, לבוש מעיל כמרים מימי הביניים. אחרי שהנזיר יורה בו, מצליח סונייר לגנוב רבע שעת חיים אחרונה, שאותה הוא מנצל כדי לשתול רמזים מוצפנים, שאמורים להוליך את החוקרים אל האחראים למותו, וגם לפתור כמה מהחידות הבוערות בהיסטוריה של הנצרות.

לנגדון, שאמור היה להיפגש באותו ערב עם האוצר, נקרא לסייע בחקירה. מסייעת לידו סופי נווה, מפענחת צפנים בשירות המשטרה הצרפתית החשאית ולגמרי במקרה נכדתו של הנרצח.

תעלומת הגביע הקדוש

מעל העלילה מרחפת רוחו של ליאונרדו דה-וינצ'י, שאמנותו עמוסה בסימבוליקה נוצרית. הרמזים ששתל סונייר חושפים את לנגדון ונווה – שמהר מאוד הופכים מחוקרים לחשודים – לקונספירציה נוצרית גורפת, שבה משמשים בערבוביה מסדרים סודיים, אבירים מימי הביניים, טקסים מיניים והחיפוש אחר הגביע הקדוש, אובססיה נוצרית עתיקה כמעט כמו הדת עצמה.

השניים מגלים שהאוצר שחוסל היה חבר באגודה נוצרית סודית בשם "מסדר ציון", שקיימת במציאות שמחוץ לרומן. האגודה, שנוסדה ב-1099, מטיפה לחזור אל נצרות ליברלית, שמקדשת את האישה ואפילו מטיפה לקיום יחסי-מין כאמצעי להתאחד עם אלוהים. המחבר מסתמך על מסמכים אמיתיים, המראים כי בין חברי האגודה נמנו לאורך השנים אייזק ניוטון, בוטיצ'לי, ויקטור הוגו, ז'אן קוקטו וגם דה-וינצ'י, ששילב באופן מוצפן את הרעיונות שהאמין בהם בציוריו המפורסמים. כך למשל, ב"סעודה האחרונה" מופיע יוחנן המטביל, חברו של ישו, כאישה יפה בעלת שיער ערמוני ושמלה חשופה.

בניגוד לביקורת שקידמה את ספרו של בראון בחשדנות, הקוראים קיבלו אותו בתרועות, ועד כה הוא מכר כ-20 מיליון עותקים. בית ההוצאה "דאבלדיי" השיק במקביל ליציאת הספר אתר באינטרנט, שבו הוזמנו הקוראים לפענח חידות מוצפנות, ובקמפוסים ברחבי ארה"ב הוקמו קבוצות לדיון בממצאי הספר ובהשלכותיהם.

הספר נולד בתזמון לא מקרי. הוא משקף את העניין ההולך וגובר בהיסטוריה המוקדמת של הנצרות - עניין שבא לידי ביטוי, למשל, בהצלחה המדהימה של "הפסיון של ישו" של מל גיבסון. אבל הגילוי המסעיר ביותר נוגע לאותו גביע קדוש, שכל גיבורי הספר מחפשים אחריו. בראון ממחזר את הטענה, שהגביע, שמקובל לחשוב שממנו שתה ישו יין בסעודה האחרונה, איננו חפץ פיזי, אלא מטאפורה למריה מגדלנה, שהונצחה בתרבות המערבית כזונה שנגאלה בזכות אהבתו האלוהית של הצלוב.

ניצחון האגף השמרני

האמונה שמריה לא היתה זונה קיימת זמן רב. ב-1969 היא הוכרזה על-ידי הוותיקן כאישה קדושה, אבל הדימוי המקורי נשאר. בראון הולך כמה צעדים קדימה, כשהוא טוען שלא רק שמגדלנה היתה תלמידתו הקרובה של ישו, אלא שישו היה נשוי לה והועיד אותה להפיץ את משנתו אחריו. גם טענת הנישואים אינה חדשה, לפחות לשיטתם של הנוצרים הגנוסטיים, שהושפעו מהמסורית הפאגאנית. המסמכים הסודיים המעידים על הסיפור האמיתי, התגלו בירושלים בזמן מסע הצלב הראשון והוסתרו. בעלילה הבדיונית של בראון חשיפת המסמכים היא הסיבה שבגללה נרצח האוצר סונייר.

הכנסייה הקתולית שיכתבה את דמותה של מגדלנה כדי שתתאים לצרכיה, וסילקה מהגישה הנוצרית את כל הערכים שהיא אמורה לייצג: סמל של פוריות, אהבה וחמלה נשית, אלה קדושה. מבחינה פמיניסטית, היתה ההכרעה לשכתב את דמותה של מריה לא פחות מאשר טרגית.

בנוסף לפרשנות הפמיניסטית, בראון חושף מאבק פנימי בתוך הנצרות, שהיה ידוע למעטים. מול "מסדר ציון", שמקבל ב"צופן דה-וינצ'י" את תפקיד "הטובים", מעמיד בראון את "אופוס דאי", ארגון שמרן, שחבריו מבקשים לשמר בקפידה את חוקי הכנסייה ולשמור על סוד הגביע הקדוש עמוק בארון.

ב-1982 קידם האפיפיור יוחנן פאולוס השני את "אופוס דאי", והפך אותו לבישופיות עצמאית. ההכרזה חיזקה את הצד השמרני בוותיקן, ניצחון שהושלם עם בחירתו של הקרדינל יוזף רצינגר לאפיפיור.

יש הרבה ביקורת בקרב היסטוריונים על המקורות שעליהם הסתמך בראון ועל הפרשנות שהעניק למימצאים שחשף. אבל אין ספק שהספר נוגע בעצב חשוף. מה שברור: בראון לא אוהב את האפיפיור הקודם, וגם לא את הנוכחי. האפיפיור הפיקטיבי בספרו הוא איש דת ליברלי, השואף להצעיד את הכנסייה למאה ה-21 ואף שוקל לפתוח את הכמורה לנשים.