שזוף זה יפה, אבל שרוף זה מהמם

"למרות המתירנות של החברה הישראלית, אני לא רואה כאן אף אחת חשופת חזה", אומר המון-שרי בעודו סוקר את העוברות והשוות בחוף תל ברוך. לשמש התל אביבית אין רחמים, ובעוד אני מחפשת מחסה תחת הסככות המוצלות הוא שרוע מחוץ להן וצולה את עצמו עד סף התייבשות, לתפארת עור הזית שלו. אחרת, איך ידעו בהום-לנד שהיה בחופשה?

חם לי ומזיע. בר המשקאות הקרים נמצא במרחק הבלתי אפשרי של חמישים צעדים לוהטים מאיתנו, ככה שלוקח לי קצת זמן לחשוב על מה שאמר המון-שרי. אולי המוח קצת איטי בשרב הזה, אבל העיניים אינן מטעות: אכן, על החוף אין חשופות חזה. אין גם נעלי עקב תואמות חוטיני. וגם לא בגדי ים גבריים בעלי גזרה גבוהה בצבע לבן, ואפילו לא חוטיני-בנים אחד לרפואה. וגם, נראה לי שכמה מהמתרחצות רכשו את בגדי הים שלהן בעונה שעברה ומעיזות לעטות אותם גם השנה. אני מחפשת ספריי שיזוף להאצת תהליכי הפוטוסינתזה

האנושיים. נאדה. במקומו נמרחים ליטרים של מסנני שמש והגנה למיניהם, שכל תכליתם היא למנוע את מה שהמון-שרי ובני העדה שלו מתפללים אליו בכוונה שלמה.

טוב, אז אולי אנחנו לא באמת כאלה ליברליים, אני מהרהרת ומורידה ציפיות. עכשיו אני מנסה לאתר משתזפות שהתירו את שרוכי הצוואר של חזיית הביקיני, שחס וחלילה לא ישאר להן פס לבן ודק, כזה שיהרוס להן את הלוק השזוף בשמלת הערב. או לפחות את אלה המשזפות את גבן בעוד סוגר החזייה מותר, שוב – להאדרת הלוק הנכון בסיבוב ה"לראות ולהיראות" המסורתי. גם את אלה לא מצאתי.

חצי יום אצל הפלסטיקאי

אחרי שבוע חזרנו הביתה והדלקנו מזגן (ברשותנו נמצא אחד מהשלושה שקיימים בטוסקנה). באווירה קרירה זו - ובעודי מאתרת נזקי שמש על גופו השזוף והייצוגי של המון שרי - רק אז חזרה אלי יכולת המחשבה והתגובה. "אין לי אף חברה שמעניין אותה פס לבן לא שזוף, או ציצי בצבעי אשכנז גם בקיץ. זה פשוט לא מעניין אותנו, ואנחנו לא פחות יפות בגלל זה. מה שבטוח, שבעוד עשר שנים יהיו לנו פחות קמטים על הפנים וסיכוי קלוש לסרטן העור", גאתה בי תחושת גאווה למשמע טיעוני המנומקים.

צליל הגיחוך לא איחר להגיע. "חצי יום אצל הפלסטיקאי, זה כל מה שהן צריכות על

מנת להיראות עשרים שנה יותר צעירות מכן".

זה שהאיטלקים הם הזן הכי מטופח בעולם, זה לא חדש. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הם העוצמה ובעיקר הכוונה. שהרי תרבות היופי, שאני מעיזה לאמר כי היא-היא התרבות הדומיננטית בחיי היום-יום, הופכת עם פרוץ הקיץ לפולחן התמסרות וסגידה לאל השמש. הקודים של הפולחן אומרים ששזוף זה יפה, אבל שרוף זה מהמם.

רגעים מביכים

עוד לפני הנהירה לים בשעות הבוקר המוקדמות ושעות הצלייה הממושכות, מתחילה התכונה לקראת היציאה: ממש כמו לפני חג המולד, יוצאים לסיבוב שופינג שיכלול לפחות מערכת חוף אופנתית אחת, כפכפים תואמים, משקפי שמש עדכניים, מסיכת הגנה לשיער, ספריי שיזוף, תיק תואם בגד ים ומגבת חוף חדשה המתאימה למלתחה שזה עתה נרכשה.

במקביל, נרכשת חבילת נופש לשבוע או לשבועיים, בה יוצאת המשפחה האיטלקית הממוצעת לחופשה שנתית הכוללת שריצה על חוף באחד החופים המסודרים האלה, שבהם יש מאות שמשיות ממוספרות ומעט מאוד מקום ליהנות. אבל העיקר, כאמור, שיגישו פעמיים ביום ארוחה

חמה ושהשמש תשרוף אותנו חזק-חזק, ככה שניראה ממש מדהימים עם הבגדים הלבנים, איך לא, שנלבש לפנות ערב בפסאג'אטה, שיראו כולם איך אנחנו יפים ונהנים.

המציל בחוף הים שלנו כבר מכיר את הזרה התמהונית הזאת, בעלת העור השחום תמידית, שמגיעה לים בדיוק בזמן ההתקפלות, בשש בערב. למה בכלל היא נשארת בים כשהשמש כל כך חלשה? עם עור כמו שלה, השמש תפורה עליה בול, לא חבל? ברגעים מביכים אלה המון-שרי מנסה להצניע ככל האפשר את הקשר בינינו.

אני חייבת להודות שהאיטלקיות השזופות באמת נראות מהממות לצד בעליהן השחומים במוקסינים הלבנים עם הפרנזים, אבל עד שהמון שרי יסכים לנעול כאלה אני פטורה מעונשה של השמש, לא?

הגיע אוגוסט, עת הפומרולה. זוכרים? להקפיד על עגבניות תמר בשלות, אם קצת חמוץ לא לשכוח להוסיף חצי כפית סוכר, ולמרות שלל השרב לא להתעצל לבלות שעתיים-שלוש במטבח. תזכרו שאו-טו-טו הימים מתקררים, והפומרולה היא תזכורת חורפית מצויינת לזמנים שבהן גם העגבניות השתזפו תחת שמש אמיתית. 

• עוד על החיים בטוסקנה? לחצו פה