אבל למה אתה אוכל בידיים?
היות שאני חצי פולני, מטריד אותי עניין ה"מה יגידו". אף אחד לא מעריך את מאמצי החינוך הבלתי נלאים שלי, וכולם חושבים שאני נותן לילד לעשות מה שהוא רוצה". שגיא קופר על נימוסי שולחן וחינוך ילדים
בסך הכל אני באמת מנסה ללמד את העגל הרך נימוסים והליכות. כבר ניסיתי את כל הגישות: איימתי עליו, שלחתי ושילחתי אותו מהשולחן. גרשתי אותו מפינת האוכל וצעקתי עליו. התחננתי בפניו. כיניתי אותו בכינויים מכינויים שונים ומשונים ואיחלתי לו איחולים לבביים. שלחתי אותו לסדנאות נימוסים אצל הקרובים הכי פולנים שלו ולא ריחמתי עליו, והגליתי אותו ליומיים לחבר שלו, ד', שאמא שלו ממוצא שוויצרי. הקרובים וגם היא, כולם אמרו נואש.
משום מה, אולי בגלל מרד הנעורים של בן השש וחצי, שאפעס, הוקדם מעט (המרד, לא הבן שש וחצי), העגלול מתעקש להמשיך ולנהוג כמנהגו, ושם פס על כל מאמצי החינוך. ניסיתי אפילו את הגישה הפולנית – "אבא שלך יקום עכשיו מהשולחן וילך לאכול לבד" - או "אני מעדיף לאכול אחריך ולבד, מאשר לראות איך אתה בולס". זה לא עוזר. הוא עדיין משתמש בידיים כדי לאכול.
היות שאני חצי פולני, מטריד אותי עניין ה"מה יגידו". אף אחד לא מעריך את מאמצי החינוך הבלתי נלאים שלי, וכולם חושבים שאני נותן לילד לעשות מה שהוא רוצה. לא רק לילד שלי יש סיוטים ליליים, אלא גם לי, לאבא שלו. "זה לא נכון! זה לא נכון, אני אומר לכם!", אני מתעורר לעיתים, שטוף זיעה קרה, מתוך סיוט כזה, שבו מככבים דורות של אבותי, אפילו כאלה שמעולם לא הכרתי.
עכשיו, אחרי שנים של ויכוחים, אני כבר פשוט מיואש. עושה את הטוב ביותר בבית – כמובן בשיתוף זוגתי – אבל נאנח ומקבל את רוע הגזרה. לא חשוב כמה מאמץ יושקע בחינוך לאחיזה נכונה של הסכו"ם, מזמן הגעתי למסקנה שאצטרך לספוג את עלבון המחנך בכל פעם מחדש. הלוא בסופו של דבר, העניינים מתנהלים פחות או יותר ככה:
אני, לבני, בטוב, בשקט-בשקט, בלי להעלות עשן: "אתה שוב אוכל בידיים. תגיד לי, למה אתה אוכל בידיים?"
הבן יקירלי: "אני לא אוכל בידיים" (עושה פרצוף של 'הנה-תראה-אני-עושה-לך-טובה-תפסיק-לנג'ס' ומרים באי חשק בולט את המזלג מהשולחן).
אני, שתי לעיסות קולניות אחר כך: "תוריד את המרפקים מהשולחן, בבקשה. תרים את הראש ותשב כמו שצריך. ולמה אתה מחזיק את היד השניה שלך מתחת לשולחן? תגיד לי, אתה לעולם לא תלמד לאכול כמו בנאדם? מה יהיה?"
בשלב הזה נכנסת אחותו בעובי הקורה, ומוסיפה ברוב אושר שמן למדורה: "תראה מה שנעשה מתחת לשולחן. כמה אורז הוא מפזר שם..."
הבן יקירלי: "אוף. בכלל כבר גמרתי לאכול" (קם, רוטן משהו ומסתלק לעבר המטבח עם הצלחת שלו). ואיך זה משתקף "בחוץ", למשל בארוחת ערב של יום שישי, אצל הסבים?
סבא שלו: "א', תראה איך אתה אוכל?! אין לך מזלג?"
הנכד: "המף".
הסבא, פונה אלי: "תראה איך הוא אוכל?!" פונה אליו: "לא לימדו אותך להחזיק מזלג אף פעם?" מסתובב שוב אלי: "אתה ראית איך הילד שלך אוכל? תגיד לי, למה הוא תמיד אוכל בידיים? למה אתה לא מלמד אותו להחזיק מזלג כמו שצריך?!"
אני: "המף".
ואם אתם חושבים שכשכבר מצליחים להביא אותו לאחוז במזלג, הוא עושה את זה כהלכה, אתם טועים. בתור לבנטינים, דווקא אנחנו היינו אמורים לדעת לאכול כמו שצריך. זאת אומרת, את המזלג הלוא המציאו במזרח התיכון, אז למה הילדים שלנו אוכלים בידיים? ולמה, כשהם כבר אוחזים במזלג, הם עושים את זה בצורה כל כך לא נוחה ומוזרה?
בטח יש לעניין הזה איזשהו הסבר פסיולוגי, פסיכולוגי או פסיכו-משהו-אחר, אפילו אולי פסיכודרמטי, אבל העובדה היא שקצת כמו עטים, עפרונות ויתר כלי כתיבה, כל ילד מחזיק מזלג או סכין בצורה אישית, לעיתים מעוותת למדי.
ביקשתי מהבת שלי שתדגים לי כמה "אחיזות" נפוצות בין ילדי הכיתה שלה, והעניין עורר גלי צחוק. מסתבר – לא ידעתי - שאחיזת המזלג היא ממש "חותם אישי" של כל אחד מהילדים, ושכל אחד יודע איך החברים שלו מחזיקים את כלי המשחית. יתרה מזאת, יש איזושהי "אחוות נוער". כל אחד מהילדים מתבונן בשכנו ובחברו, ומנסה ללמוד ממנו דרך מעוותת יותר לאחיזה של כלי האוכל. אנחנו יכולים להשתולל ליד שולחן האוכל, ללמד סדרי עולם ולהזיע נואשות. אנחנו נסבול את אותן הגערות והתוכחות מהורינו שהם סבלו מהוריהם, ומהורי הוריהם, אבל אז יבוא איזה "מוביל דעת קהל" בן עשר, וישחת ללא הכר את כל מאמצינו. אם העניינים ימשכו בקצב הזה, ובמגמה הזאת, אני אעבור עם הנוער לצ'ופ סטיקס.
אחד הדברים השנואים עלי ביותר הוא אוכל אצבעות. אבל זה כלום: בזמן האחרון, ביותר ויותר ארועים, מוגשות מנות זעירות – מונחות במיקרו-פנכות, על פסאודו-מגשונים זערוריים - שדורשות ממך יכולת של אקרובט ולוליין כאחד, ולא מצליחות לספק שום תאווה. איך, תסבירו לי בבקשה, אתה אמור לאכול ולהנות ממיני-פסטל ממולא, באורך של 2.5 ס"מ, שאותו אתה אמור לכוון לטבילה בתוך פינכת מחית ירקות העונה שהושרו במשרה של דלעות צרפתיות שנכבשו בארגן ונמחו למחית במג'ימיקס, כשאתה אוחז ביד אחת בכוס יין, שאותה אין לך מקום להניח ברדיוס של 15.5 מטר ממך? אני כבר מוכן לחזור לאוכל אצבעות המלכלך הזה, רק שיתנו משהו שאפשר לאכול...
סלט מוצרלה ואבטיח
משהו קייצי, שמחייב מזלג, משל שף הארי שוורץ, watermelon.org
מרכיבים:
2.5 כוסות כדורי אבטיח קטנים
2.5 כוסות קרעי גבינת מוצרלה טריה
1/4 1 כוסות עלי בזיליקום טריים, קצוצים גס
חבילה בצל ירוק – תריסר בצלים בערך – קצוצים
1/2 כוס שמן זית איכותי
מלח ופלפל לטעם
חומץ בלסמי – אם רוצים
עלי סלט ירוקים או חסה חתוכה
אופן ההכנה:
- מערבבים יחד, בעדינות, את כל המרכיבים ומתבלים במלח ופלפל.
- עורכים על "מצע" של עלי סלט ומטפטפים מעט חומץ בלסמי מסביב.
- אם רוצים לעבות את הסלט, אפשר להוסיף לו קרוטונים גדולים, או להגיש איתו פרוסות בגט קלויות.
