הבית עדיין חרב

כמו בימי משיח השקר שבתאי צבי, דווקא עכשיו מתייצבים "חובשי כיפות" (דוגמת אברהם בורג בהצעתו שפורסמה כאן) ומצהירים כי צריך לבטל את יום האבל והצום ט' באב. צריך לצום ולו רק על התופעה הזאת. לבכות על קוצר ההבנה של עומק השבר בו נתונה כנסת ישראל.

"האבכה בצום החמישי?", שאלו אנשי בבל, כשתהו אם יש עוד צורך בצום ט' באב, לאחר שנבנה בית המקדש השני. התשובה שקיבלו: "אמור אל כל עם הארץ ולכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתני אני?", כלומר: האם צמתם לכבודי שתהיו צריכים לצום גם עתה? "כה אמר ה' צבאות לאמר: משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. אלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת ואזניהם הכבידו משמוע ... כה אמר ה' קנא קנאתי לציון קנאה גדול וחמה גדולה קנאתי לה ... שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראה ירושלים עיר אמת והר ה' צבאות הר הקודש". (זכריה ז, ח)

תשובת ה' בפי הנביא זכריה לשאלה, האם לצום בט' באב, נחרצת ואקטואלית היום עוד יותר מימי בית שני. דם יהודי נשפך כמים, עדיין לא ירד בית המקדש השלישי, ומשטר הרשע והעושק בארצנו חזק מתמיד. והיום גם השואלים "האבכה בצום החמישי" אינם מאמינים בתורה ובנביאים, כפי שהיו אותם צדיקים מבבל ששאלו בתמימות ובאמונה. איך אפשר שלא לצום? הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.

מעשי רצח ופשיעה אלימה שוטפים את הארץ כמעט כדור המבול. הממשלה עושקת כספי מיסים כבדים בלי צדק ובלי צדקה. מאות אלפי ילדי ישראל רעבים וחולים מדלת העם מתקשים להשיג תרופה. אלפי משפחות - אנשים, נשים וטף - נעקרים מבתיהם כפליטים וגולים בארצם. גם מי שחושב שאין ברירה וצריך לפנות יישובים בצל הפצמ"רים והקסאמים ומשפחות שכולות מאינתיפאדה רצחנית, לא יכול להתעלם מכאב החורבן הנורא של הארץ האבלה והחפויה.

היש בכלל שאלה אם צריך להתאבל על חורבן בית המקדש והגלות הקשה בתוך ארץ ישראל? האפשר שלא לבכות על ההרס הרוחני של החינוך היהודי ומדיניות ההתנתקות מן התורה והאמונה? היש בזיון גדול מן השממה הרוחנית המייבשת את נשמת ישראל? האיך אפשר לא לקונן על שלטון ביורוקרטיה של פקידים אכזרים, השורר בארצנו? "עבדים משלו בנו פורק אין מידם".

נכון שיש היום מליוני יהודים בארץ ישראל ובתי-כנסת וישיבות. "זקנים וזקנות יושבים ברחובות ירושלים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". מציאות מורכבת זו, של אור וחושך המשמשים בערבוביא, צריכה לתת לנו תקוה ואמונה בתוך ימי הבכי והאבל של בין המצרים. כי גם בתקופת החשיכה הגדולה של התנכרות לתורה וללומדיה ושומריה וכפירה בקיומו של אלוקי ישראל, עדיין "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו".

בעזרת ה' רובו של עם ישראל חי בארץ ישראל ומאמין בביאת המשיח, אף על פי שיתמהמה. למרות השלטון האכזר של פועלי אוון, יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם. אבל אברהם בורג וחבריו טועים, התקווה הגדולה איננה ב"מגילת העצמאות", שמטרתה להפוך את עם ישראל לגוי ככל הגויים, אלא דווקא במגילות שיר השירים, קהלת, רות, אסתר ואיכה. אלה המייחדות את עם ישראל מכל האומות ומביעות את ברית האהבה בין ישראל לאביהם שבשמים ואת הכמיהה לארץ ישראל, שאינה ככל הארצות.

ישראל אייכלר, לשעבר חבר-כנסת, עורך העיתון "המחנה החרדי" ויו"ר המרכז להסברה יהודית