בלי לחץ ביום שאחרי

התפטרותו של בנימין נתניהו העניקה לראש הממשלה הישג מדיני נסתר מהעין. אם מישהו בממשל בוש שקל להפעיל לחץ מדיני על ישראל להמשך התהליך, כדי להתמיד במומנטום שיוצרת ההתנתקות (במחלקת המדינה של קונדוליזה רייס יש תכנית כזו), הרי שבחודשים הקרובים יימנע הממשל מכל סוג של הפעלת לחץ, משיקולי יציבות הקואליציה של שרון. 

אחד ממונחי היסוד בלקסיקון יחסי ישראל-ארה"ב הוא "לחץ אמריקני". מאז 48' כמעט כל ממשלה ישראלית נתקלה בלחץ ברמות ועוצמות שונות, כאשר מדיניותה (או היעדרה) לא התיישבה עם זו של וושינגטון. ממשל טרומן לחץ על בן-גוריון סביב הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. אייזנאואר דרש נסיגה מסיני ב-1956-57. קנדי הפעיל לחץ בתמורה להספקת טילי "הוק". ג'ונסון ניסה ללחוץ על ישראל שלא לפתוח במלחמת ששת הימים. ניקסון לחץ בניסיון לקדם יוזמות מדיניות ב-1971-2 ובזמן מלחמת יום הכיפורים, באמצעות מזכיר המדינה קיסינג'ר. ב-1975 הפעיל פורד לחץ על רבין סביב הסדרי הביניים בסיני, והורה על "הערכה מחדש" של מהות ואופי היחסים. קרטר בקמפ-דיויד 79'. רייגן בעת מכירת מטוסי אייווקס לסעודיה ב-81' ובמלחמת לבנון שנה אחר-כך. בוש האב הציב אולטימטום מדיני לשמיר בנושא הערבויות אחרי מלחמת המפרץ הראשונה (ותרם לניצחון של רבין ב-92'). וקלינטון מעולם לא הסתיר את חוסר חיבתו והערכתו לנתניהו - גם זה סוג של לחץ מתמשך, איטי ויעיל (שהשפיע על תוצאות הבחירות ב-99').

לעתים אופי הלחץ הוא מדיני ומקיף - סביב מדיניות כוללת, ולעתים הוא מקומי-ביורוקרטי - כמו במשבר האמון בין התעשיות הביטחוניות סביב סין. גילויי הלחץ משתנים בהתאם לכלי שנבחר בוושינגטון: הצהרה, ביטול ביקור, ביקורת מרומזת בתקשורת, הצגת מדיניות מפיו של מזכיר מדינה כאשר ברור שעיקריה שונים מהגישה הישראלית, איום בסנקציה, הקשבה ערה לרעיון אירופי בנושא מדיני כלשהו, עיכוב או שינוי בחקיקה, ביקורת בוטה בידיעה שהדברים יודלפו, ובמקרה קיצוני -  ביקורת גלויה ו"הערכה מחדש" של היחסים.

גבולות התמרון של ישראל לעולם יהיו תחומים ומוגבלים בתוך מעגל, עד לנקודת ההשקה באינטרס אמריקני. כאשר נוצר חיכוך, ניגוד אינטרסים (אמיתי או מדומה) או הערכה אמריקנית שהשלכות מדיניותה של ישראל עלולות לפגוע באינטרס אזורי שלה - הרי שמופעל "לחץ". הגדרת לחץ מדיני דומה להגדרת לחץ פיסיקלי: הפעלת כוח או עוצמה במישרין או בעקיפין של גוף אחד על גוף אחר, הגורמים לשינוי בהתנהגותו או צורתו. אלא שבעולם המדיני, לרשות הגוף העומד להילחץ כלים ודרכים לבטל, להחליש, להתחמק או לעמוד בלחץ מבלי לשנות התנהגות, אלא רק לתת את הרושם שזה קרה. קוראים לזה תבונה וגמישות - ולשרון יש משתיהן. כך נולדה לה תכנית ההתנתקות, במטרה להסיט "לחץ" ליישום מפת הדרכים. הבעיה של שרון היא שבעולם המדיני, הגוף הלוחץ הוא גם ישות אינטליגנטית, שלא תתפשר על האינטרסים שלה, ולכן - במוקדם או במאוחר - אמור להגיע סוג של לחץ.

לחץ נגדי ומסיט

את משמעות ואופי מושג ה"לחץ" היטיב שרון להבין, כאשר השקיע מאמץ עליון - אולי המאמץ המדיני העיקרי של כהונתו - בטיפוח היחסים עם הנשיא בוש. מספר פעמים עמד ראש הממשלה בפני סימני לחץ: מיד אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, במצור על ערפאת, בחוסר שיתוף הפעולה עם אבו-מאזן בכהונתו הראשונה (תחת ערפאת), בהתנגדותו העקרונית (למרות תמיכתו הפומבית) לתכנית "מפת הדרכים" שהוצגה כיוזמה אירופית-אמריקנית, במלחמה בעיראק. בכל המקרים בצבצו סימני לחץ אמריקני, אך את כולם הצליח שרון להטות בזכות גיבוש "לחץ נגדי" : תכנית ההתנתקות.

עתה, יקטוף שרון את פירות יחסיו עם בוש: אווירת בחירות, שלב איחוי צלקת היציאה מעזה (לשרון, מטעמים מדיניים מובהקים, יש אינטרס עליון שתהיה קשה, פלגנית ומכוערת למראה), הטלת נטל ההוכחה על הפלסטינים. יתרה מכך, איזה הישג מדיני יכול בוש לקטוף בשנתיים הקרובות מהפעלת לחץ על ישראל? שרון יצהיר אמונים למפת הדרכים, יפגוש את בוש בנובמבר (אלא אם כן יחליט על בחירות בזק) ויישבע לפרק את המאחזים, אבל יסביר לנשיא שאין יותר נסיגות חד-צדדיות (שהאמריקנים לא אוהבים ממילא) ואין מו"מ ללא פירוק תשתיות טרור.

ישנו תרחיש, שעדיין עשוי להתממש, לפיו שרון הופך לקורבן הצלחתו מבלי שתכנן או רצה בכך. יציאה מעזה ותקופה מיידית יציבה לאחריה משתלבת עם אינטרס אמריקני גובר לצאת מעיראק. רק בשבוע האחרון נהרגו 46 חיילים שם, וההתנגדות להמשך השהייה בעיראק מחלחלת לתודעת הציבור האמריקני. בוש אמנם מוגדר, מכורח נסיבות וממהלך פוליטי יזום, כ"נשיא של זמן מלחמה", אולם ספק רב אם ירצה לסיים את כהונתו על רקע דם ותמרות עשן בעיראק. החזון הגדול של מזרח-תיכון על נתיב הדמוקרטיזציה והיציבות הוא מורשתו המועדפת. יחד עם טוני בלייר, אשר למרות ניצחונו נוהג עדיין כמי שצריך להצדיק את מעורבות בריטניה במלחמה, ובצירוף מחירי נפט שעשויים להגיע ל-70 דולר לחבית, תשאף וושינגטון להוכיח לעולם הערבי כי מעורבותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני תקפה, ואיננה מסתכמת בתמיכה בשרון ובמהלך אחד מקומי וחסר המשך בעזה. אבל את התרחיש הזה הצליח נתניהו לדחות עבור שרון.