מותר לשמוח

לפני פחות מחמש שנים, בשעת צהריים של יום שישי, עמדתי בצומת ארלוזורוב מתחת לשמש הקופחת. על השלט שהחזקתי בידי היה כתוב "נצרים תחילה". רוב הנהגים התעלמו, חלק לא קטן קילל וסימן לעברנו מה דעתו בעניין, תוך שימוש בתנועות ידיים שלא מותירות מקום רב לפרשנות. "בוגדים" ו"עוכרי ישראל" היו הקללות הנפוצות. אינתיפאדה אחת, 972 הרוגים ישראלים ו-3,307 הרוגים פלסטינים מאוחר יותר, אין יותר נצרים. ההתנחלות עזת המצח ביותר בכיבוש הישראלי, שביתרה את הרצועה ובודדה את העיר עזה משאר חלקיה, עברה מן העולם. ועל כך מותר - ואפילו רצוי - לשמוח.

אין מדובר חלילה בשמחה לאיד. חמלה לסבלו של האחר היא בדיוק המצרך שהיעדרו ב-38 השנים האחרונות הביא אותנו למצבנו הנוכחי, ואנשים שחלומם נשבר ראויים בהחלט לחיבוק חם ואוהב. אולם החמלה הזו לא צריכה להשכיח את העובדה שהסבל שגרמו גדול בהרבה מהסבל שחוו, ולא צריכה למנוע מאיתנו - אלה שנאבקו להביא את היום - לטפוח לעצמנו קטנה על השכם.

לא היה פשוט להיות איש שמאל בשנים האחרונות. כישלון אוסלו, חצאי האמיתות של אהוד ברק וזחילותיו המביכות של שמעון פרס הפכו את השמאל האמיתי לרסיס בטל בשישים בפוליטיקה הישראלית, בטח בחברה היהודית. אותה חמלה לסבלו של האחר, שנישאת היום על נס, נחשבה לסוג של בגידה כשהופנתה כלפי דוברי שפה אחרת. תחושת המיעוט הנרדף, שמלווה היום חלק מאנשי הציונות הדתית, הייתה עד לא מזמן נחלתם של אלו שטענו כי גם לישראל יש אחריות ואשמה בכל הנוגע לגל האלימות ששטף אותנו מאז תחילת האלף הנוכחי. אבל אותנו לא כללה אותה שאיפה ל"אחדות בעם". אותנו שלחו אז, כמאמר המשורר, ל... עם ערבים.

הגזענות וחוסר הסובלנות לא נעלמו כמובן. כל המהלך שהושלם באמצע השבוע לא נעשה חלילה מאהבת מרדכי, או מרצון כן ואמיתי לסיים את העוול המתמשך של כיבוש עם זר. אך כיוונו של החץ המראה את זרימת ההיסטוריה השתנה: אחרי 38 שנים התנתקה ממשלת ישראל מקסם ניגוניהם של החלילנים ממועצת יש"ע וגוש אמונים. אנחנו עוד נספוג הרבה שנאה על האמת הפשוטה הזו, אבל החלוץ לפני המחנה הוא כעת אותו קומץ של אנשים שחוזרים ואומרים מאז 1967 - כיבוש זה רע.

נכון, היציאה מעזה היא רק ההתחלה, ועוד ארוכה הדרך למסיבת סיום הכיבוש. העוול המוסרי הזה לא ייעלם עד שהפלסטינים יזכו למדינה ברת-קיימא, והפיוס לא יתחיל עד שלא יתנהל דיאלוג אמיתי בין הצדדים. ואכן, רוב הסיכויים מעידים על כך שבמוקדם או במאוחר יחזור מעגל הדמים לחיינו, ואז כצפוי יאשים רוב העם אך ורק את הפלסטינים ויצקצק בלשונו, שהרי נתנו להם את עזה, והם מעיזים שלא להסתפק בכך. ואז ישוב צבא ההגנה ממשימות החיבוק שלו ויחזור להרוס בתים ולמקד סיכולים, ואנחנו נחזור לצמתים, תמיד בקבוצות קטנות, ונספוג קללות מנהגים ברמזור.

עד אז, מותר לנו לקחת נשימה עמוקה, ולמרות כל הכאב שהיה, הכאב שישנו והכאב שעוד יהיה, לחייך.