החוף המזרחי: חוויות מטיול משפחתי

כבישים ארוכים שלא נגמרים, מסעדות נידחות ומאובקות והרבה דינמיקה משפחתית - ככה התנהל הטיול שלנו בחוף המזרחי של ארה"ב. גמענו כ-2,700 ק"מ ב-12 יום. לא המון, אך מעשית זה אומר שכמעט כל בוקר קמנו ונסענו עד האתר הבא. קצת צפוף, קצת לחוץ - אבל כפוף לאילוצים של עבודה וחזרה לארץ.

בחרתי לספר על חוויות מחמישה אתרים - שלושה במדינת ניו המפשייר, באזור ההרים הלבנים, ושניים במדינת ניו יורק, באזור "אגמי האצבע". ארבעה מהם בבחינת אסור להחמיץ, והחמישי - נו, מילא. 

עולים: הר וושינגטון

ההר מתנשא לגובה של כאלפיים מטר וניתן לעלות עליו ברכבת ציורית המונעת בקיטור, או ברכב. אנחנו בחרנו לנהוג, בגלל האתגר והעניין: הכביש המוביל לפסגת ההר ידוע בשל מיומנויות הנהיגה שהוא דורש מהיושבים להגה. שלט ענק בכניסה מזהיר מפני כביש צר ללא שוליים וללא מעקות, ומפני פיתולים חדים ומסוכנים.

אחרי שהחתימו אותנו על מסמך המסיר כל אחריות (!) ממנהלי האתר וגבו את הסכום הצנוע

של 38 דולר יצאנו לדרך, כשאני חושבת לעצמי שאולי היה עדיף לנהוג עם קסדות אופניים לראשינו. עוד קצת בטיחות לא תזיק.

ההר באמת גבוה, הנוף מלמעלה באמת יפה. אבל האמת? לאמריקני ממוצע שרגיל לנסוע על אוטוסטרדה של חמישה מסלולים זו אולי הרפתקאה, אבל לנהג הישראלי הממוצע, שרגיל לסכן את חייו יום יום בכבישי הארץ, זה עוד כביש בין עירוני ממוצע. גם אצלנו אין הפרדה, גם אצלנו אפשר להתנגש חזיתית בכל רגע נתון או להתהפך לתהום כלשהי. אצלנו לפחות זה לא עולה כסף. 

בפסגת ההר יש תחנת מחקר (סגורה למבקרים) וחנות מזכרות עם מסעדה, כי אם כבר הצלחנו להגיע לפסגה, למה שלא נקנה סווצ'רט עם כיתוב הולם?

בספר המבקרים של ההר אני נדהמת לראות שאנחנו המשפחה השלישית שהגיעה היום מישראל. 

שטים: נהר פמיגוואסט

כאן, בנהר Pemigewasset, חוויתי לראשונה בטיול כשל הורי מוחלט. זה קרה כש-ד' בן ה-9 בחר באביו להיות שותפו לקיאק זוגי. הילד הרגיש בחושיו החדים איפה יהיה יותר כיף. א' בן ה 16 ואני קיבלנו קיאקים אישיים.

ק', בעלי היקר, ניסה להרגיע אותי ואמר טרם היציאה: "אל תדאגי, צריך להיות ממש מוכשר כדי להתהפך עם קיאק". אני כנראה באמת מוכשרת: התהפכתי פעמיים. חשוב להזכיר שמאחר שאני נחשבת למבוגר האחראי והזהיר במשפחתנו, הדרכונים, הכסף וכרטיסי הטיסה היו בתרמיל שלי.

לדעתי הקיאק שלי היה מקולקל. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שנסחפתי באופן שיטתי רק לגדה השמאלית? היו אלה 10 קילומטרים ארוכים עד מאד. לא היה סלע שלא התנגשתי בו או לפחות טיפסתי מעליו. בכל פעם שנתקעתי נאלצתי למחול על כבודי, לצאת מכלי השיט שלי ולסובב אותו לכיוון הנכון. יותר משראיתי לאן אני שטה ראיתי מאיפה באתי - הייתי עם הגב לכיוון הנסיעה. מטרים רבים מדי הלכתי ברגל בתוך הנהר (מזל שהוא היה רדוד), גוררת ביד אחת את המשוט וביד השנייה את הקיאק המבויש. בשלב

מסוים מישהו מהקבוצה ריחם עלי וגילה לי שיש גם הילוך אחורי - אם חותרים הפוך גם נוסעים הפוך. מאיפה שאני אדע, לא הייתי בצופי ים.

הפספורטים התייבשו תוך יממה. גורלם של כרטיסי הטיסה, אגב, לא שפר והם הפכו לעיסת נייר ורדרדה. העיקר שהדולרים ניצלו. צריך פרופורציות בחיים.

הולכים: הנהר האבוד

אפשר לראות את כל היופי הנשגב הזה בהליכה על שביל כבוש ונוח להליכה, מסודר כמו שהאמריקנים יודעים לעשות.  אורך השביל כקילומטר, אבל

יש מדרגות. קרוב לאלף מדרגות תוך כדי כניסה ויציאה מהנקיק.

האמריקנים באמת מסודרים: שלט ענק מוצב בכניסה, קצת לפני הקופות (11 דולר למבוגר, 7 לילד), ומזהיר את המבקר הקלאוסטרופובי, או את זה שיש לו בעיית נשימה/לב/רגליים - שיחשוב טוב טוב אם הוא באמת רוצה לקנות כרטיס, כי הם לא מחזירים כסף למי שיחליט שאלף מדרגות זה יותר מדי.

בנוסף לשביל המסודר אפשר גם להיכנס לנקרות ולמערות מצידי השביל, וזה הכי כיף. המערות צרות ומפותלות, ובחלקן צריך להשאיר את התרמיל בחוץ כי אי אפשר לזחול עם מטען עודף. מערה אחת, שנקראת "מסחטת הלימון", כל כך צרה, עד שבנו מחוץ לה מסגרת קטנה מעץ, ולמבקרים מומלץ בחום לנסות להשתחל בתוך המסגרת

כדי לוודא שיוכלו לעבור לכל אורך המסחטה. מי שנתקע במסגרת - שיישאר בחוץ, ולא יגרום עוגמת נפש לזוחלים אחריו במערה שיאלצו לצאת בזחילה לאחור. 

מערה נוספת נקראת "מטבחו של השטן", וגם אני, שבחיי היומיום נמנעת במידת האפשר ממטבחים, לא ויתרתי על זחילה, התהפכות על הגב תוך כדי, וטיפוס לאחור. אני לא בטוחה מי נהנה יותר- ד' בן ה 9 או אמא שלו. בעצם אני יודעת את התשובה: אמא, כי עבורה לזחילות היה ערך מוסף - אם הצלחתי לעבור את המסחטות השונות בשלום סימן שאני רזה יותר משחשבתי.

דגים: אגם קאיוגה

אחרי שישה ימים בשמורות ההרריות החלטנו לתת לבן ה-16 את שאהבה נפשו: דייג. נסענו לכיוון ה-Finger Lakes הסמוכים לאיתקה (Ithaca). הגענו לעיר בשעות הערב אחרי יום ארוך של נסיעה ונדהמנו. הזו איתקה, העיר היפה עם המפלים ואוניברסיטת קורנל עתיקת היומין? לרגע חשבנו שהגענו לדאון טאון עפולה. בניינים נמוכים, בתי מלון זולים, חנויות ענק. סתם עוד עיר.

מפח הנפש היה גדול. רק למחרת, רעננים משנת לילה מתוקה, נכנסנו למרכז המבקרים, ושם הגדרנו את מבוקשנו: בקתה על האגם. אם אפשר שלא יהיה מלון אלא בית מגורים, בקתת דייגים. משהו פשוט. 

הבקתה שקיבלנו חיכתה לנו במרחק של כחצי שעת נסיעה מאיתקה, בקצה שביל צר מדי בשביל האוטו השכור שלנו. היא נבנתה בשנות השלושים של המאה הקודמת ע"י הסבא של האישה שמשכירה אותה כיום, ומאז לא חלו בה הרבה שינויים. בעלת הבית בת ה-76 נראית כל כך טוב, עד שלא נותר לי אלא להאמין

שבניגוד לצריף שלה, היא דווקא עברה מקצה שיפורים. 

עשרים מטר מהצריף חיכה לנו האגם. אלינור, בעלת הבית, נתנה לנו להשתמש בסירת המשוטים ובחכות שלה. בזאת הסתיים הטיול שלנו. לא יכולנו לזוז מהמקום.

אין מה לומר, דבר אחד זה לקנות דגים בסופר ולאכול אותם, ודבר שונה לחלוטין הוא להרוג אותם לבד. את ארוחות הערב אכלנו על השולחן הגדול שעמד בחוץ. כדור אש ענקי שקע לאיטו אל האגם .שמענו רק את הצרצרים.

החושך מושלם. אפילו מהצד השני של אגם קאיוגה אין אורות. היתה טלוויזיה, אבל שחור לבן ובגודל 12 אינץ'. בלילה הראשון א' בן ה-16 לא הצליח להירדם. "אני מרגיש כמו ב'פרוייקט המכשפה מבלייר'", אמר כאילו בבדיחות הדעת וניסה לשכנע את ד' לישון איתו באותו החדר. 

נשברים: הזכוכית של קורנינג 

אחרי חצי שעה של סבל (הטמפרטורה באולם היתה קרובה לנקודת ההתכה של זכוכית, לעניות דעתי) יצאה מהתנור ואזה אדירת מימדים בצבע צהוב עם נקודות אדומות. וואו. שיגעון. ישר לסלון של סבתא בלומה.

האתר הזה מומלץ בחום ע"י כל ספרי התיירות, אבל לטעמי ממש לא מוכרחים. אפשר לבקר במוזיאון ,תלוי מה מוצג בו באותה תקופה, אבל מהחנות בוודאי שצריך להיזהר - טעם רע עלול להיות מדבק. 

מי שבא מארץ עם אגם אחד בצפון, קצת הרים וקצת מדבר, קשה לו להפנים את הגודל באמריקה. בין אם מדובר בחנות של מוזיאון או בשמורת טבע - הכול גדול. חיים שלמים לא יספיקו כדי להכיר את הכול. אנחנו רק דגמנו, והתאהבנו.

• חזרתם מטיול ואתם רוצים לחלוק איתנו את חוויותיכם? לחצו כאן