המשחקים הכי גדולים: המיוחדים - חלק א'
יש משחקים שלא תמצאו להם אח ורע בשום מקום, הם ייחודיים באמת; משחקים שמנסים משהו שאף אחד עוד לא עשה. מצד אחד, משחקים רבים שניסו נכשלו חרוצות, כי מה לעשות, לא תמיד זה עובד. אך מצד שני, כאשר משחק שכזה מצליח, מגיע לו להיכנס להיכל כבוד על המאמץ והתעוזה. לקראת סוף סדרת הכתבות, קבלו את המיוחדים

Black & White (יובל בירב)

 

Black & White, ללא שמץ של ספק, היה המשחק הכי מתוקשר בתחילת 2001. היה זה סימולטור אלוהים ("God Game"), מעין משחק אסטרטגיה שבו גילמנו אל חסר גוף שמנסה לאסוף מאמינים, לעזור להם באמצעות ניסים, להשקות יערות ושדות, לבצע משימות שונות ולגדל יצור ענק שיוכל ללמוד ממנו כיצד להתנהג.

 

המשחק יצא לשוק קצת לפני פסח, ובתחילה זכה לביקורות נלהבות, אך במהרה התברר שרבים התאכזבו ממנו. אכן, הגרפיקה היתה מדהימה, הממשק היה ייחודי והיה כיף לרחף ממקום למקום, לבצע קסמים ולהתעלל במאמינים הקטנים. אך האיזון היה בעייתי, היו מעט מדי קסמים ומשימות, והטיפול ביצור הפך למטלה מעצבנת של בייביסיטינג. Black & White 2, שצפוי לצאת בהמשך השנה, מבטיח לתקן את הבעיות - ואולי למצות את הפוטנציאל האדיר.

 

The Legend of Zelda (עדי טרגובניק)

 

The Legend of Zelda, סדרת המופת של נינטנדו, שיצאה באמצע שנות ה-80', הגדירה תחום חדש בעולם משחקי התפקידים, כשבראה את הז`אנר המכונה Action-RPG. בניגוד למשחקי התפקידים דאז, שהציגו אינספור תפריטים, הסידרה הראתה ממבט על את הגיבור (הקרוי לינק, על אף שמה של הסדרה) שנלחם בזמן אמת.

 

היקום של זלדה אגדתי ומלא בפיות ויצורים קסומים. המטרה הייתה להציל את זלדה הנסיכה וממלכתה מידיו הרעות של גנונדורף המפלצת. בכל הרפתקה קיבל לינק משימה קשה, למצוא חלקים הפזורים ברחבי העולם בהם ייעזר על מנת להביא אור כנגד החושך שמתכנן גנון. בכל פעם הוא קיבל יכולות חדשות ומדליקות, כמו מגפיים שיכולות ללכת על המים, בומרנג, חצים מכושפים ותמיד החרב האחת שנתנה לו כוחות לחימה מוגברים. 

 

Ocarina of Time ל-N64 נחשב לטוב ביותר בסידרה, עם שליטה חדשנית שהציגה לראשונה את "נעילת האויב" במשחקים תלת מימדיים, כך שיכולנו כל פעם להתמקד במפלצת אחת ולחסלה. המשחק גם הביא לסידרה לראשונה מראה ריאליסטי ואפל, שנשבר כשהחברה שיחררה את הכותר התלת מימדי במראה המצויר, The Wind Waker. כעת כל העיניים נשואות לעבר Twilight Princess, ששמו מרמז שהוא יחזיר את הסידרה לעולם האגדות האפל.

 

The Incredible Machine (שגיא כוהן)

 

The Incredible Machine (מבית (Sierra, 1993) היה משחק מחשב שונה, שלא דרש זריזות ידיים, קוארדינציה או חוש טקטי מפותח. תאמינו או לא, אפילו לא היה צריך להרוג או לפוצץ בו דברים. המכונה המופלאה, או בכינוי החיבה שלה, TIM, היתה משחק על טהרת החשיבה ופיתרון פאזלים: השחקן קיבל משימה, בדרך כלל חסרת משמעות לחלוטין ומספר חפצים ואביזרים באמצעותם היה עליו לצלוח אותה.

 

TIM מצא חן בעיקר בעיני שחקנים מבוגרים יותר, שאהבו את ההתנהלות האיטית והמחושבת של משחק החידות המצוין הזה, שהשתמש בהרבה היגיון בסיסי ואינטואיטיבי ובכמה כללי פיזיקה פשוטים. הוא היווה דרך מושלמת להעביר את הזמן בצורה שהיתה אולי קצת יותר מועילה ומפתחת מחשבה מירי חסר אבחנה בחייזרים ובמפלצות. אמנם, ייתכן שהיום הוא לא היה מתקבל באהדה או בסבלנות רבה בקרב השחקנים הצעירים המורגלים במשחקים מהירים וקצביים - אך זה לא מפריע לו להוות זיכרון נוסטלגי חביב.

 

Magic Carpet (אסף שטילמן)

 

בניגוד למה שנהוג לטעון, פיטר מולינו אינו גאון, אך אחד ממשחקיו, Magic Carpet, הוא כותר באמת ובתמים.

 

המשחק איפשר לרכב על השטיח הקסום, לאסוף כדורי מאנה זהובים שצפו להם ברקיע, להתעופף מעל ראשיהם של האנשים הפשוטים ההמומים, ולהטיל כשפים אימתניים מגב השטיח.

 

אם צברתם מספיק ידע ומאנה יכולתם למוטט הרים או להטיל כדורי אש. הכשפים שינו את העולם התלת מימדי, הרים הפכו לבארות, וניתן היה לשחק עם המפה כולה בצורה שלא חלמו עליה בעבר.

 

חוויית התעופה גם היא הייתה מרשימה וייחודית, והקרבות בין המכשפים המעופפים על רקע טירות הצפות באוויר היו משגעים.

  

כל זה היה באמת חדשני - עד היום אף אחד לא בדיוק יודע לאיזה ז`אנר לשייך את Magic Carpet, ועוד לא יצא משחק דומה לו במערב.

 

Jones in the Fast Lane (בן בוגין)

 

בשנת 1991, הרבה לפני ה-Sims, הציגה חברת Sierra משחק "ניהול חיים" צבעוני בשם Jones in the Fast Lane. מדובר במשחק מבוסס תורות הבנוי בצורת משחק לוח, בו עלינו לנצל את מיטב הזמן המוקצב בכדי לאכול, למצוא עבודה, ללמוד, להתבדר ולהשקיע בבורסה, הכל כדי להגיע מהר ככל הניתן לסף הנצחון שנקבע מראש, הבנוי מכסף, אושר, מעמד חברתי ורמה אקדמית.

 

למרות שהמשחק התנהל בצורה פשוטה על גבי מסך דמוי לוח של משחק קופסה, הוא נהנה מתחכום לא קטן: השחקן נדרש להיזהר כל הזמן מתנודות במשק, שעשויות להשפיע על שכר העבודה שלו וכספי ההשקעות שלו, אישור לדחיית תשלום שכר דירה יינתן רק במידה והוכחתם את יכולתכם לשלם בעבר, וכן הלאה.

 

בזכות תנודות הכלכלה ואפיוניים אקראיים אחרים, כל משחק ב-Jones, שלרוב לא ארך יותר מחצי שעה, היה שונה משמעותית מהקודמים. לא ניתן היה למצוא דרך אחת ברורה לנצחון, ועם זאת, הייתה בו רמת

טקטיקה מכובדת והרבה החלטות לביצוע. המשחק מהיר, זורם ומהנה, ומעבר לאסטרטגיה, השחקן צריך גם הרבה מזל.

 

Sacrifice (חגי שחור)

 

הבעיה העיקרית של Sacrifice מתעוררת כשמנסים להסביר אותו למישהו שמעולם לא שיחק בו. אולי בגלל זה הוא זכה לביקורות אוהדות ומתלהבות ממרבית מבקריו, אבל מכר כמות עלובה של עותקים.

 

זהו משחק אסטרטגיה-פעולה בעולם פנטזיה, שמשוחק מזווית ראיה של גוף שלישי, וכולל מספר מאפיינים ייחודיים כמו: אין בניינים לבנות (לפחות לא בצורה הרגילה), המשאב הוא נשמות, בין אם מדובר בחיילים שנפלו בקרב כרגע ובין אם בנשמות נייטרליות שמסתובבות באזור, המצביא נמצא בשדה הקרב עצמו ואנחנו שולטים בו בצורה מלאה, וכל הלוחמים הם יצורים שזומנו על ידי הדמות המרכזית בעזרת מעיינות מאנה.

 

תוסיפו לזה עיצוב פנטזיה בוגר אך קריקטוריסטי, המוצג במנוע משחק יפהפה, ומספר אלים שתמיכה בהם תניב דמויות שונות לזימון ומשימות אחרות, ותקבלו משחק יוצא דופן באמת.

 

BattleZone (שגיא כוהן)

 

BattleZone, שיצא בשנת 98' בידי Activision, זוכה בקלות בתואר "אחד המשחקים הטובים שמעולם לא שיחקתם". בניגוד למשחקים שניסו לשלב ז'אנרים ונכשלו, BZ מיזג פעולה ואסטרטגיה ועשה זאת על הצד הטוב ביותר. אך למרות הביקורות המחמיאות, הוא לא זכה להצלחה שהגיעה לו.

 

BattleZone היה משחק אסטרטגיה ממוצע בסגנון Command & Conquer, עם הבדל אחד חשוב: הוא שוחק מנקודת מבט של גוף ראשון. אנו נהגנו בכלי רכב, פוצצנו טנקים יריבים, בנינו מבנים וניהלנו את איסוף המשאבים. לפיכך, ההצלחה האישית של השחקן בקרבות שהוא מנהל חסרת משמעות, אם אינו מפקד על שדה הקרב ביעילות.

 

נשמע מסובך ומורכב מדי? כאן טמון הסוד: למרות שהיה מקורי והראשון מסוגו ששילב בין הז`אנרים הפופולריים הללו בצורה כה ברורה, הוא הצליח לעשות זאת בפשטות יחסית ובהצלחה. אמנם BZ לא התאים לכל אחד, אך הוא טוב מספיק כדי לקבוע שהאנונימיות המוחלטת שלו היא ההפסד שלנו.

 

Commandos (אסף שטילמן)

 

"קשה באימונים, קל בקרב" היא סיסמה ידועה בצה"ל. גם שחקני Commandos מכירים אותה: כל מי ששיחק בשלב ההדרכה של Commandos 2, בו מוסבר כיצד לגרום לכל החיילים שלכם לזחול ללא שיתגלו, ראה שההדרכה קשה יותר מרוב המשחקים בשוק.

 

Commandos היה משחק שונה: משחק פעולה טקטי איזומטרי, עם הקפדה יתרה על התגנבות. קשה להשוותו למשחקי פעולה צוותיים אחרים, כי היה לו אופי מאוד ייחודי משלו, שרמת הקושי הגבוהה הייתה רק חלק קטן ממנו.

 

תחת עלילה מפורטת של מלחמת העולם השניה, כולל כל הפרטים, נאספת קבוצה מובחרת של לוחמים מיחידות שונות, כדי לבצע משימות סודיו. היו לנו את הכומתה הירוקה טייני, ואת חבריו: הצוללן, המרגל, הגנב, החבלן, והילד.

 

סיום משימה ב-Commandos היה חוויה מתקנת, במיוחד בשלבים הקשים. כיום לא ברור מה יקרה עם הסדרה בעודה נוטשת את האיזומטריה לטובת תלת מימד, אבל גם כך, שלושת המשחקים הראשונים (במיוחד השני) ייזכרו כמקוריים, מאתגרים וממכרים במיוחד.

 

Dune (בן בוגין)

 

קשה להגדיר את הז`אנר של Dune, שיצא ב-1992. קווסט בעולם העמוק של ספרי "חולית",4 בו מגלמים את פול אטריאדס תוך כדי ניווט חופשי בערי המשחק, ניהול דו שיח עם דמויות וגילוי חדרים נסתרים? אולי משחק אסטרטגיה, בו מנהלים גדודי ענק של דררים שפועלים בשלוש מטרות שונות? Dune לא עונה לשום הגדרה ואין משחק דומה לו.

 

למעשה, אופיו משתנה רבות אף במהלך המשחק עצמו. אם בהתחלה המטרה העיקרית היא מציאת כפרים חדשים על הכוכב הכמעט נטוש, ונסיון לשכנע את התושבים לעבוד בשבילכם כדי לאסוף את תבלין ה"ספייס", הרי שבמהרה מופעל עליכם לחץ לשלם "מיסים" של התבלין לנשיא.

 

העלילה סוחפת ולא מכבידה (הקשר בינה לבין הספר רופפת), וכוללת גם סיפור אהבה. הגרפיקה נעימה, במיוחד בגירסת ה-CD, ומדגישה את חולות המדבר היפהפיים. לקינוח, יש פסקול מדהים ובלתי נשכח. Dune הוא ללא ספק חוויה מיוחדת, שראוי שכל גיימר יתנסה בה.

 

Defender of the Crown (גיא קופל)

 

התוודענו ל-Defender of the Crown, שגזל המון שעות בילדותנו, עקב התמכרות קשה ומהנה, שמקורה בטעות. המשחק החזיר אותנו למאה ה-12 באנגליה, כשהקרב בין הסקסונים לנורמנים היה בעיצומו. הארץ נתונה בקרבות, לאחר נצחונו של רובין הוד על השריף מנוטינגהאם, ואנחנו נלחמים לצד הסקסונים.

 

לשם השגת הנצחון יש כמה כלים: מפה מחולקת לאיזורים, אפשרות לצאת לקרבות בכדי להציל נסיכה או לאסוף כספים, כמה בליסטראות לריסוק חומות, ומעל הכל - אפשרות לצאת לקרב Jousting, בו שלפנו את הכידון ויצאנו לתחרות נגד אחד השליטים האיזוריים, על כסף או אדמה.

 

השילוב המנצח, שהכריח אותנו גם להילחם וגם לחשוב אסטרטגית, בתוספת גרפיקה מרשימה למדי ביחס לתקופה, יצרו משחק מעולה, שהפך למוצר חובה ברוב הבתים של אז, וזוכה לפינה חמה בלב עד היום.

 

Archon (גיא קופל)

 

מאז ומתמיד חיבבנו שח. Archon, אליו נחשפנו בילדות, שבה את ליבנו. לפתע לוח השחמט המוכר כל כך הפך למוחשי ואיפשר לא רק לדמיין את תנועת הכוחות, אלא לראותה ולשלוט בה במלחמה כנגד היריב.

 

בניגוד ללוח, הכלים היו מוזרים ויוצאי דופן: לצד הלבנים למשל, עמדו ענקים, מכשף, הפניקס וכל מיני אבירים, שתיפקדו כרגלים. השחורים, מצד שני, הצטיידו בנחש מקפץ (וקטלני), קוסמת ועוד הפתעות אפלות. כששתי יחידות היו נפגשות על אותה המשבצת, השתנתה התצוגה לשדה הקרב ויצאנו להילחם עד מוות. כיף לא נורמלי.

 

הנצחון הושג בשתי דרכים: שליטה בחמש נקודות כוח המצויינות על המפה או ניטרול כל כוחות היריב. מאז, שמרנו עותק של Archon. לא כדי לשחק (הגרפיקה והצלילים צורמים לעומת הסטנדרטים של ימינו), פשוט כדי ליהנות מהנוסטלגיה למוצר המעולה הזה.

 

הכתבה התפרסמה במקור באתר המשחקים Vgames.co.il.

 

לחצו כאן לחלק ב'

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה המשחקים הכי גדולים: המיוחדים - חלק א'
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הנבחרים
    BattleZone. אחד המשחקים הטובים שמעולם לא שיחקתם
    Defender of the Crown. התמכרות קשה
    The Legend of Zelda. שונה מכולם
    אתר vgames.co.il