"שופטים": שלטון ככל הגויים

פרשת "שופטים" היא אחת הפרשות החשובות במקרא. המחוקק המקראי מניח בה את היסודות הקדומים - ברמת עקרונות מנחים ולאו דווקא פרטים מחייבים - למכלול היחסים שבין השלטון והריבונות מכאן, לבין היחיד וזכויותיו משם. לא פלא איפוא כי רבות מתפישות הרעיון המדיני היהודי שואבות את מימהן מהבאר הזו: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך...ושפטו את העם משפט צדק".

לא כאן המקום ולא עכשיו הזמן לדון במערכת הצדק הקדומה ומכלוליה, אך מאליו ברור כי אין מדובר במערכת מוכנה ומעודכנת שאפשר ליישמה היום, לאלתר, כמערכת הפעלה אמיתית של מדינה בת זמננו. אין בה הפרדת רשויות מודרנית, שהרי השוטרים והשופטים ניצבים יחדיו אלה לצד אלה; אין בית סוהר במקרא; זכויות הפרט וחירויותיו שונות בעליל מאלו המוכרות והנדרשות לנו היום; וזכויותיו של המלך - הריבון - מוגבלות מאוד ומעוגנות בחובות מכבידים. ובכל זאת, דווקא המכלול המסובך והמתוסבך של היחסים בין המלך לממלכתו ולנתיניו - יש בהם משום הזמנה להבנה מעמיקה של דמוקרטיה מדאורייתא.

מקורה של מלכות בפרשה מרתק. "…ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבתי". כאשר אני שומע היום את הטוענים והמתלהמים - "דמוקרטיה איננה שיטה יהודית כי היא לא מוזכרת במקרא" - אני נד בראשי בעצב לטיפשים ולמסיתים. הרי גם המלוכה איננה שיטה מקורית שלנו. מחר נקרא כך במפורש בכל בתי הכנסת בעולם: רק אם אנחנו רוצים מלך, לאמור: מעדיפים מלכות בשר ודם על פני מלכות האלוהים - מתירה לנו התורה לשים עלינו מלך. ואיזהו? ככל הגויים אשר סביבותינו. 

במילים אחרות, אין פיתוח ייחודי של מלוכה עברית, ישנה מלוכה מיובאת. כנהוג בממלכות ובעמים האחרים, הנכרים והגויים "אשר סביבתנו". וממילא: אם מותר לייבא מלוכה שחולייה מובנים מראש, מדוע אסור לייבא דמוקרטיה? זו וזו ילידות גויים. לזו ולזו חסרונות ולאחת מהן - הדמוקרטיה - יתרונות בולטים על פני המלוכה. עובדה: כשמלך חוטא, או שושלתו חָטָאה כל העם לוקה. ולעומת זאת, כשממשלת עם טועה - ניתן להחליפה בטובה ממנה.

דון יצחק אברבנל - מחשובי שריה וראשיה של יהדות ספרד ההיסטורית, זה ששירת בחצרותיהם של מלכים ומלכות, וידע יותר מכל אחד אחר בזמנו על מלוכה אנושית - קובע מפורשות: "אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך'. רוצה לומר שה' אלוהיך נותן מינוי השופטים לשבטיך, שהם ימנו אותם בשעריהם. לא המלך. ...והנה אדון הנביאים ביאר בזה (הפסוק) שהשופטים שיהיו בישראל, שאין ראוי שימנה אותם המלך, ולא יהיו מיד, אבל שהעם ימנו אותם. רוצה לומר, שכל שבט ושבט ימנה את השופטים הראויים בכל עיר מעריהם". 

כך בימי הביניים ובזמן גירושי ספרד ופורטוגל וכך במאה התשע עשרה, על סיפה של התחייה הלאומית היהודית כותב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, מאחרוני גדולי פרשניה מסורתיים של התורה: "מכל מקום...אין מצווין...למנות מלך עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך..."