סדקים בסכר המצרי

לראשונה מאז הפיכת הקצינים החופשיים ב-1952 (ובמובן מסוים לראשונה זה 5,000 שנה), התמודדו מספר מועמדים בבחירות ישירות על כס הנשיאות במצרים. על-פי התחזיות, חוסני מובארק יגרוף בין 65 ל-85 אחוזים מן הקולות - תוצאה שתשביע את רצונו: מחד, הוא לא יזדקק לסיבוב שני כדי להישאר בתפקידו; מאידך, הוא יוכל לנפנף בתוצאה מול דעת הקהל הפנימית והבינלאומית, כהוכחה להצלחת "הרפורמה הדמוקרטית". שכן הפעם, מתחלקים הקולות בין עשרה מועמדים - לא עוד 99 אחוזים, שאומרים "כן" במשאל על הארכת הכהונה.

אמנם, סוכנויות הידיעות דיווחו על אי סדרים במהלך ההצבעה. תנועת המחאה "כיפאיה" (מספיק ודי) קיימה הפגנה בלתי לגאלית ביום הבחירות, והתריעה על מעשי זיוף ורמאות של הממשל ומפלגת השלטון. אך החשוב בנסיבות מיוחדות אלו הוא שהעם הצביע ברגליו: ישנם דיווחים על השתתפות ערה של הציבור, אחרי שבמשך עשרות שנים לא עלו שיעורי ההצבעה האמיתיים על 30 אחוז. אם יתאמתו הדיווחים הללו, תהיה זו אולי המשמעות המרכזית של הבחירות הנוכחיות. הציבור חש שהוא יכול להשפיע, והזדרז להפגין את האינטרס הבסיסי שלו בהשתתפות בקביעת גורלו - אם סוף-סוף מתאפשר לו לעשות כן.

עד לשינוי בסעיף 76 של החוקה, היה הפרלמנט המצרי בוחר במועמד אחד (זה שסומן על-ידי ראשי הצבא ושירותי הביטחון), והציבור היה נדרש לאשרו באמצעות רפרנדום. שיטה זו בוטלה בלחץ הפגנות רחוב שנמשכו מספר חודשים, ובעיקר הודות ללחציה של וושינגטון, שפתחה לפני כשנה במתקפה דיפלומטית לקידום הדמוקרטיה במזרח התיכון. נוצר איפוא מצב חדש במצרים. הציבור התקומם וחלקו העיז לומר למובארק: "די - איננו רוצים בך יותר". אין זה עניין של מה בכך. במצרים היה טאבו מוחלט על ביקורת כלפי ראש המדינה (כמו גם על הצבא והיחסים בין המוסלמים למיעוט הקופטי). לפתע, מובארק מצא עצמו במצב בלתי צפוי, בו הוא נדרש להגן על שלטונו ולמנוע מצב של כאוס.

יש להכיר בכך שהנשיא התעשת במהירות ושינה את שיטת הבחירות לכזו שתבטיח ריבוי מועמדים ובחירות חשאיות וישירות, כפי שדורשת הדמוקרטיה. אך בינתיים, הסכר נפרץ רק עד גבול מסוים. על-פי השיטה שנבחרה, רק נציגי מפלגות יכולים להגיש מועמדות. לגבי מועמדים עצמאיים, נקבעו תנאים קשים ביותר. בכך ניטרל מובארק את האפשרות שאישים מוכרים ומוערכים מחוץ למערכת הפוליטית יציגו את מועמדותם. נוסף על כך, נשארו בידיו כל האמצעים השלטוניים, התקשורתיים והפיננסיים האמורים להבטיח את ניצחונו בבחירות. ולמרות כל זאת, הוא הפך למועמד ככל האחרים, ובמשך חודש ימים ניהל אסיפות בחירות, הסביר את תוכניותיו למען עתידה של מצרים וקרא לציבור להצביע עבורו. אתמול אפילו צולם בקלפי טובל את אצבעו בקסת דיו, כאות לכך שהצביע כאחד העם. התמונות הללו לא יישכחו במהרה.

הדת לא נכנסה לקלפי

האמנם ישנה אלטרנטיבה אמיתית במצרים? האופוזיציה כיום אינה מוכנה לקבלת השלטון. שלוש המפלגות המרכזיות שמרכיבות אותה - מפלגת השמאל "תגאמֻע" והמפלגה הנאצריסטית שהחרימו את הבחירות, וכן הוופד החדשה שהשתתפה בהן - הן אמנם פעילות, אך בעלות השפעה מצומצמת ונעדרות אמצעים כספיים וקאדרים צעירים. לשאר המפלגות חשיבות מועטה בלבד. יש לקחת בחשבון את תנועת "האחים המוסלמים", שאינה מוכרת כמפלגה מאז הוצאה אל מחוץ לחוק ב-54' - אך מניחים שבבחירות חופשיות לפרלמנט היא אמורה לגרוף כשליש מן הקולות. הנושא הדתי דווקא לא כיכב במערכת הבחירות, וזאת למרות "התחרדותה" של החברה המצרית בשנים האחרונות. ניתן איפוא להיות מוסלמי טוב במצרים מבלי לדרוש איסלאמיזציה של הממשל. האחים המוסלמים יצטרכו לקחת זאת בחשבון.

ומה באשר לשכנה מצפון? כמו הדת, כך גם יחסי מצרים-ישראל לא היוו נושא חשוב לדיון ולעימות במערכת הבחירות. נראה שרק אימאן א-נור, מועמד מפלגת אל-ע'ד (המחר), קרא באחד מנאומיו לעצירת הנורמליזציה. אך איש לא דיבר נגד חוזה השלום ונראה שאין עוררין עליו. כמובן, אין פירושו של דבר כי פסה שנאת ישראל. אך מה שחשוב לעם המצרי זה הפרנסה - ואין לאיש כוונה לחזור לתקופת המלחמה. 

מצרים חוותה תקופה של אירועים פוליטיים סוערים, שקשה היה לחזות אותם לפני שנתיים. מנהיגה נאלץ לפתוח את המערכת לביקורת, ובכך סלל את הדרך לשינויים נוספים. אולם הבעיות העומדות בפני ארץ הנילוס נותרו קשות ומורכבות. אין לצפות שהעם המצרי - ש-50 אחוזים ממנו אינם יודעי קרוא וכתוב, ושהמערכת החברתית שלו מבוססת על שבטיות וחמולתיות - יתחיל לתפקד בקלילות במסגרת דמוקרטית. יש גם סימני שאלה ביחס לעמדת הצבא, שהתרגל להיות השותף השקט והקובע של השלטון. יחד עם זאת, החל תהליך שספק אם ניתן עוד לעוצרו, ומובארק יצטרך לקיים לפחות חלק מהבטחותיו ליותר דמוקרטיה ולשיפור הכלכלה ותנאי החיים של ההמונים - מה שיביא ללחצים לפתיחות נוספת, וכך הלאה.  

אין להתעלם מן התקווה האדירה שהתעוררה במצרים, נוכח ניצניה הראשונים של דמוקרטיזציה. במאמר מערכת אתמול הרחיק לכת נשיא אגודת העיתונאים, וכינה את הבחירות "הצליחה הנועזת השנייה" - ברומזו לצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, שנחשבת לניצחון הגדול של המצרים בעת החדשה.

צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים